מלחמה, אמנות ודיכוי ההמונים המנוצלים
"המלחמה היא יפה. הודות למסכות הגז, לטנקים ולרמקולים הזורעים בהלה, היא מבססת את שלטון האדם על המכונה" - כך כתב פיליפו מארינטי האיטלקי. הפילוסוף ולטר בנימין קרא לזה פשיזם. איך זה קשור לדיכוי כלכלי?
מהי אמנות? מהי היסטוריה? מהו הצדק בחברה? האם כל אלה יכולים להיות קשורים לטור שעוסק באספקטים כלכליים של החברה?
ולטר בנימין - טורים קודמים
- האדם משועבד, בר רפאלי מונעת את הפיצוץ
- המרקסיסט שרצה להשכיח את בר רפאלי
- העניים הם חוק טבע - או שהאדם יצר אותם?
- לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
ובכן, יכולים להיות קישורים רבים. ובוודאי שאחד המעניינים שבהם הוא קישור שעורך ולטר בנימין. בסדרה הזו אני מציג פרגמנטים (חלקים קטנים, שברים) מהגותו של בנימין. והפעם על תעשייה, אמנות, מלחמה והיסטוריה. נתחיל.
מארינטי
ממש על קצה המזלג רקע היסטורי. שתי שורות. בנימין פעל בשנות העשרים ועד תחילת שנות הארבעים באירופה. בתקופה הזו משתולל מאבק בין כמה גישות פוליטיות. הבולטות בהן הן הפשיזם והקומוניזם. שתי הגישות האלה עולות על רקע צמיחת תופעה חדשה בהיסטוריה; חברת ההמונים.
בנימין שהוא, בעיקרו של דבר, איש תרבות אירופה, ומבקר אמנות, מבקש להציג את הגישות האלה בהקשר האמנותי שלהן. הדבר הזה יאפשר לו לקשור שאלות של פוליטיקה וצדק חברתי לשאלת האמנות והייצור התעשייתי.
כדי לפתוח במקום כלשהוא, נתחיל בפשיזם ובעצם במעין גרסה אמנותית שלו; הפוטוריזם. פוטוריזם, מלשון "עתיד" היה זרם באמנות המאה ה-20. הוא הובל על ידי פיליפו מארינטי האיטלקי.
בצורה הפשוטה ביותר נגיד שמארינטי מלא התלהבות (ואולי גם ערגה ואולי אקסטזה) מהטכנולוגיה החדשה. כל זה לא מפתיע. תחשבו, הוא חי בתקופה שפתאום הוארה באלפי נורות חשמל. הרחובות הוארו. פשוט ככה. לנו זה מובן מאליו, אבל לא לאנשים שחיו בתקופת המעבר.
המכונית החלה לדהור. ריח עשן החליף את הריח הכבד (בקיץ) של גללי סוסי המרכבות ברחובות. מהירות. עוצמה וכוח. מאירנטי רוצה לראות את האמנות מבטאת את הדברים האלה. אולי משהו כמו זה: ציורי אגסים בצלחת ונערות כפריות מתאימים פחות או רלבנטיים פחות לתקופתנו, ככה הוא בטח מרגיש. זה מצד אחד.
את מי משרתת האמנות?
נעצור לרגע עם מאריניטי ונשאל שאלה כללית יותר. נצלול לפילוסופיה של האמנות; התחום שמכונה אסתטיקה. כאן עולה לפעמים השאלה הבאה: מה תפקיד האמנות? או, בכלל, האם לאמנות יש תפקיד? (לא לדאוג, זה יביא אותנו לכלכלה, תעשיה וטכנולוגיה שהם עניינו של הטור שלנו).
אחד מגדולי הפילוסופים, עמנואל קאנט, מגדיר את האמנות כתחום שהוא "נטול אינטרסים שחיצוניים לו". בעברית של התרגומים הישנים זה נקרא "נטול-חפץ-עניין". ובשפה של אנשים נורמליים נגיד שאמנות עוסקת בעצמה, נועדה לשם עצמה. ואין לה שום תפקיד. היא לא נעשית כדי להשיג דברים.
אמנות, כמו משחק של ילדים. בילדות שיחקתי תופסת ומחבואים. שעות. ימים. היום אני עושה הליכות מהירות. מה ההבדל? אז זה נעשה לשם עצמו (באופן "חסר-חפץ-עניין") לא כדי להשיג שום דבר. היום זה נעשה כדי להוריד משקל ולשמור על סיבולת לב ראה.
והנה ההבדל בין הגישה הקומוניסטית לאמנות לבין הגישה הבורגנית הקלאסית לאמנות. לפחות לפי בנימין. האמנות הבורגנית של אירופה היתה קאנטיאנית. היא לא שאפה לייצר שום שינוי מציאותי. לא היה לה תפקיד. היא היתה אמנות לשם אמנות.
אמנות קומוניסטית היא דבר הפוך. יש לה אינטרס. היא "בעלת-חפץ-עניין". התפקיד של האמנות, לפי גישות קומוניסטיות, הוא לפעול למען עולם צודק ומוסרי יותר.
ריקבון של גופות, שמן מכונות וניצחון
אמנות פשיסטית, היא אפילו הקצנה של התפישה של קאנט. היא הפיכת המציאות כולה למעין מעשה אמנות. והנה, אנחנו מגיעים לדוגמאות קיצוניות של גישת האמנות לשם האמנות.
מבקרת האמנות רותי דירקטור מספרת לנו, בספר מרתק בשם "אמנות עכשווית אני מדברת אליכם", על אומנית שהאקט האמנותי שלה היה כריתת דגדגן מול קהל (או בהקלטה). והנה, אקט של אמנות לשם אמנות, ורתימה של המציאות (ואולי הרבה ממנה) למען אמנות.
האם זו אמנות בעיני או בעניכם? בואו נשים את השאלה הזאת בצד. המטרה כאן היא להמחיש תפישות מסויימות ולהגיע להקשרים הנרחבים יותר.
מארינטי, הפוטוריסט, הולך בכיוון קיצוני יותר. הוא מסתכל על המלחמה עצמה (במקרה הזה במאמר שפרסם בעקבות מלחמה של איטליה באתיופיה) וכותב:
"עשרים ושבע שנים אנחנו הפוטוריסטים מוחים נגד הגדרת המלחמה כלא אסתטית.......אנחנו קובעים....המלחמה היא יפה...היא יפה כי הודות למסכות הגז ולטנקים הקטנים, לרמקולים הזורעים בהלה, היא מבססת את שלטונו של האדם על המכונה....היא יפה מפני שהיא מאחדת לסימפוניה אחת את ירי הרובים, את מטחי התותחים..את הבשמים וריח הריקבון".
את הקטע הזה מביא ולטר בנימין בחיבור שלו: "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", ואני משתמש בתרגום של דוד זינגר, מתוך כרך ב' "הרהורים" מכתבי בנימין, בעברית, של הקיבוץ המאוחד.
כשבנימין קורא את הטקסט של מארינטי הוא אומר, זה פשיסטי. זה הפשיזם. למה הוא מתכוון? הרי מאז מלחמת העולם השניה כל רגע נזרקת לאוויר הנאצה "פשיסט" על כל דבר. ובכן, בנימין בוחר להגדיר את הפשיזם בהקשר של האמנות.
הפשיזם בהקשר הזה הוא תהליך של אסתטיזציה של המציאות. הפיכתה של המציאות עצמה למעין יצירת אמנות ענקית.
של צביעת המציאות במעין צבע של מופע מרהיב, מופע אמנות ענק.
ראו את הטקסיות של משטרים פשיסטים. את מועל היד ההיטלראי (היד המורמת ב"הייל היטלר"). אירועי הענק והמצעדים הגדולים.
תסלחו לי אלף סליחות, אבל רק כדי להסביר. חישבו על קיסריה שבה מופיע זמר גדול שלנו. עשרות אלפים מריעים. הם מריעים לאמנות. וכאן, ראו מליונים באירועי ענק, מריעים לרעיונות. לקריאה למלחמה. לטקסים. לדגלים ולצבעים המרהיבים.
כדאי אולי להציץ בקטעים מהסרטים של הבמאית של היטלר, לני ריפנשטאל. הנה בלינק הזה. וגם כאן (אני ממש ממליץ להציץ לכמה שניות).
ואיפה הצד הכלכלי-משטרי?
ולמה פועל ככה הפשיזם? ככה שואל בנימין. והוא יגיד משהו כזה: בימינו אנחנו חווים תופעה מעניינת והיא ההופעה של "ההמון" או "כוח ההמון". (לנו זה לא חדש. נולדנו לחברה של המונים, של תקשורת המונים, של מופעי ראווה אדירים, של מעמדות כלכליים חובקי עולם, אבל אז זה התחיל).
נוצר מעמד ענק של פועלים. אולי בשפה שלנו; האזרח הפשוט. ולאזרח הפשוט יש צרכים ורצונות. למשל בצמיחה כלכלית. למשל בחופש. למשל בכלכלה שתאפשר לו לחיות ללא ניצול. וההמון הזה יכול להעלות דרישות ולסכן את הסדר הכלכלי הקיים.
הפשיזם, ככה בנימין, ינסה להתמודד עם הצרכים של ההמונים - המעמד החדש והמאיים - בזה שיספק לו מעין מציאות אסתטית. טקסים, מלחמות ענק ונצחונות. כל זה כדי לא לפעול פוליטית באמת ולייצר צדק. נמשיך בשבוע הבא.
ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. אפשר ליצור איתו קשר ולהוריד חינם עשרות טורים לימודיים שכתב, וכן את רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות. אתם מוזמנים להאזין תכנית הרדיו השבועית שלו "קצה הקרחון על חברה וכלכלה" יום רביעי לאחר חדשות 12 ברשת א' של קול ישראל.
לפנייה לכתב/ת 
