"מעגל המלחמות נסגר" ב-3:30 לפנות בוקר
השכנוע הנרגש של בגין, ההסבר והפליק-פלאק של דיין, הדרמה של גאולה כהן - כך תוארה ההצבעה הגורלית על הסכם השלום עם מצרים, השבוע לפני 35 שנים. וגם: הבכי של סאדאת עם מות נאצר וטרור מודל 73' - חטיפת עולים ברכבת באוסטריה
"מעגל המלחמות נסגר. מי יודע? אולי לחמש שנים ואולי 10 ואולי 50 שנה ואולי דור או דורות? הרי זה מפנה היסטורי, הבה נתלכד סביב המפנה הזה". 28 בספטמבר 1978, 3:30 לפנות בוקר. לאחר דיון שנמשך 17 שעות נדרשים חברי הכנסת להכריע בעניין הסכמי קמפ דייוויד ופינוי חצי האי סיני. ראש הממשלה מנחם בגין עלה לדוכן הנואמים ובניסיון אחרון לשכנע את 120 הח"כים הוא הביע את תקוותו שלא יהיו עוד מלחמות. 84 חברי כנסת הצביעו בעד ההסכמים, 19 התנגדו ו-17 נמנעו.
חיוך של אושר היה נסוך על פניו של בגין בשמעו את תוצאות ההצבעה, תואר ב"ידיעות אחרונות". זמן קצר קודם לכן, בתום יום דיונים ארוך מאוד, הוא ניסה לשכנע את חברי הקואליציה, שחלקם הצביע נגד ההסכמים. בגין הסביר מדוע נאלץ להסכים לפינוי היישובים מסיני: "בכל נפשי ידעתי שאם כך תתפוצץ ועידת קמפ דייוויד הרי שמדינת ישראל לא תעמוד בכך. לא באמריקה ולא באירופה ואף לא בפני יהדות העולם. המדינה כולה תואשם".
בגין, שנכח במשכן הכנסת במשך כל הדיונים, פרט לשעתיים שבהן היה במנוחת צהריים, הוסיף: "היישובים יקרים לי. כל אחד יודע שאני אוהב כל מתנחל ומתיישב. כל ימי אהבתי את מפעל ההתיישבות. מותר לי לדאוג שלא תהיה עוד מלחמה, ולא שכול ויתמות. אין אדם בישראל הרוצה בשלום יותר ממני".
הוא פרש את זרועותיו אל מול הח"כים ואמר: "בואו נבנה את הארץ ונפסיק את שפיכות הדמים. ההזדמנות בידינו, יש רק לשבת ולהוציא את מצרים ממעגל המלחמות. לא הייתה לי ברירה".
לפני בגין נאם שר החוץ משה דיין, שאמר באותו דיון את המשפט: "עדיף שלום בלי שארם א-שייח, על פני שארם א-שייח בלי שלום" - בדיוק ההיפך מאמרתו המפורסמת. הוא הסביר כי אם הכנסת תדחה את ההחלטה, "יתאחד העולם הערבי נגדנו וברית המועצות תתערב מחדש במשא ומתן. אז אולי נצטער על כך שלא התחלנו במשא ומתן, אבל יהיה כבר מאוחר". שר הביטחון עזר ויצמן ניסה לשכנע: "אנו מחפשים דרך איך לחיות כאן ולא איך למות בארצנו".
"תתפטר וצא מהמלכודת"
על ספסלי הליכוד סבר הפנים היה חמור ומהורהר. ח"כ גאולה כהן, שפרשה כמה חודשים לאחר מכן מהליכוד והקימה את התחיה,
לא הסתכלה כלל לעברו של ראש הממשלה. מעת לעת היא נתנה ביטוי של סלידה ואטמה את אוזניה לבל תשמע את הדברים, לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות". עוד קודם לכן היא עלתה לדוכן הנאומים וקראה לבגין להתפטר מתפקידו, "כדי לצאת מהמלכודת המדינית שאליה נקלע". היא שאלה אותו: "האם ציונות זו הנכונות לוותר על יישובים? הרי למען ארץ ישראל שלחת אנשים אל הגרדום".
כהן הייתה נרגשת ודבריה הדהדו באולם הכנסת. "אי אפשר לומר שהשלום הוא הערך הכי עליון של ישראל". היא היכתה בעוז על דוכן הנואמים והוסיפה: "מיליון פלסטינים זה באמת כאב ראש, אך האם עלינו במקרה זה להתיז את הראש?" בהמשך עלה לדוכן השר אריאל שרון והסביר מדוע הוא תומך בהחלטה: "לבי דואב על כובד המחיר שהיינו צריכים לשלם בעד הסיכוי לשלום. זהו הסכם כבד לישראל ואל ננסה לייפות אותו".
לאחר ההצבעה הודיע שר התעשייה והמסחר יגאל הורוביץ על התפטרותו מהממשלה: "הארץ תיגמד ותיחלש. אני לא שותף לאקסטזה הכללית". הוא חזר לממשלה כשנה לאחר מכן, לתפקיד שר האוצר.
נשיא ארצות הברית ג'ימי קרטר מיהר לברך את חברי הכנסת: "זו הוכחה לאומץ לבם של ראש הממשלה ושל חברי הכנסת. הם יצרו עכשיו סיכוי לשותפות עם שכנתם מצרים, העשויה להימשך עד סוף חיי הדור שלנו".
נשיא מצרים אנואר סאדאת עקב אחר הנעשה בכנסת עד 1:00 בלילה ואז פרש לישון. אבל אנשיו נשארו ערים ולאחר ההצבעה אמר דובר ממשלת מצרים כי מדובר בניצחון להסכמי קמפ דיוויד וליוזמת הנשיא סאדאת. שר החוץ המצרי בוטרוס ראלי אמר כי הוא מקווה שהפלסטינים ומדינות "הסירוב" הערביות יצטרפו לשיחות השלום, "ברגע שיעמדו על היתרונות המוחשיים שהם עשויים להפיק מן ההסכמים".
ביום שאחרי ההחלטה הדרים שר הבינוי והשיכון גדעון פת לימית, ופגש תושבים. "לא באתי לנחם אבלים", פתח השר. "עליכם לשמוח עם כל עם ישראל על סיכויי השלום הגדול, הנראה באופק". הוא הצהיר כי 300 יחידות הדיור שתוכננו ייבנו בשלב ב', אך עם זאת הוסיף כי לא יהיו תוכניות בנייה חדשות למקום, שפונה כשנתיים וחצי לאחר מכן. "הממשלה תעשה הכל כדי שאיש לא ייפגע, כיוון שהייתם שליחי האומה", אמר השר למתיישבים בסיני.
רבין כבר לא מחכה לנאצר
שמונה שנים קודם לכן, ב-28 בספטמבר 1970, מת הנשיא גמאל עבד נאצר, ששלט במצרים כמעט 16 שנה. בשעה 22:00 בערב, כארבע שעות לאחר שהמנהיג המצרי הלך לעולמו, הופסקו שידורי הרדיו והטלוויזיה במדינה ובמקומם הושמעו קטעי קוראן.
לאחר זמן קצר נשמע קולו של סגן הנשיא, סאדאת. הוא דיבר בקול רוטט מבכי, מפסיק מדי פעם את דבריו מרוב התרגשות. "הרפובליקה הערבית המאוחדת, האומה הערבית והאנושות כולה איבדו את אחד היקרים באדם, אחד האמיצים והכנים ביותר, הנשיא נאצר, שהשיב את נשמתו לבורא בשעה 18:15".
העולם הערבי קיבל בתדהמה את דבר מותו של נאצר, שמת מהתקף לב בגיל 52. תחנות הרדיו של כל מדינות ערב, כולל עיראק, סוריה ואלג'יריה - שהיו יריבות לנשיא שמת - הפסיקו את שידוריהם הרגילים כדי למסור את ההודעה ולשדר פרקי קוראן. "בידי מי אתה מפקיר אותנו, יא ג'מאל?", זעקו מאות אלפי האבלים ליד ארמון הנשיאות בקהיר, לפי הדיווח ב"ידיעות אחרונות". "הוא היה היחיד שרומם אותנו".
למחרת הבטיח שר המלחמה המצרי, הגנרל מוחמד פאוזי, להמשיך בדרכו של נאצר במאבק נגד ישראל: "המשימות שנטל על עצמו הנשיא נאצר חייבות להתמלא על ידינו, בכלל זה שחרור האדמות הכבושות".
בישראל עקבו אחר המתרחש אצל השכנה בדרום. גורמים מדיניים אמרו אז כי הם צופים שיתוק של פעילות מדינית בינלאומית ואזורית לקידום שיחות השלום. בירושלים העריכו אז כי היוזמה האמריקנית לשלום עלתה עם מותו של נאצר על שרטון לפחות עד שתתגבש מנהיגות חדשה בקהיר.
שבוע לפני המלחמה
אולי הנאום הזה גרם לתפיסה במודיעין הישראלי שלא תהיה מלחמה? ביום שישי 28 בספטמבר, שמונה ימים לפני פתיחת מלחמת יום כיפור, נשא סאדאת דברים לרגל שלוש שנים למותו של נאצר, ודיבר על נטישת דרך הכוח.
בניגוד לנאומים קודמים לא הזכיר סאדאת את המילה מלחמה, או את ההצהרה ש"מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח". הוא אמר משפט סתמי בנוסח "שחרור האדמות זוהי המשימה העיקרית והראשונה במעלה", אך נמנע מלדבר על מלחמה. הנשיא המצרי הוסיף בעניין זה: "ישנו נושא אחד שנמנעתי מלדבר עליו וזהו נושא המערכה,
נמנעתי מכך במתכוון. אני מבקש לבל ירע הדבר בעיניכם, ושתסלחו לי על כך. איני רוצה להיכנס לפרטים. אומר רק דבר אחד: אני יודע מה המטרה ואני פועל למען השגתה".
ההערכה הייתה כי בצמרת השלטון המצרי הוחלט לדחות בשלב זה את עניין המלחמה נגד ישראל ואף להימנע מדיבורים מיותרים על כך. "על כך מתקבל הרושם", נכתב אז, "כי בקהיר הוחלט לנסות להשיג את שחרור האדמות על ידי הפעלת לחץ מדיני בינלאומי. ההחלטה זו נובעת מן התמורות הבינלאומיות שבעטיין לוחצת אפילו ברית המועצות על מצרים להימנע ממלחמה - ובעיקר, משום שהמצרים נוכחו לדעת כי עוד יעבור זמן רב עד שיעמוד לרשותם הכוח הצבאי שיוכל להתמודד עם ישראל בשדה הקרב".
כניעה לטרור בווינה
בסוף ספטמבר 1973 הסעירה את המדינה חטיפת העולים באוסטריה. מחבלים השתלטו על רכבת ולקחו שלושה עולים מברית המועצות כבני ערובה. הממשלה האוסטרית, שבראשה עמד ברונו קרייסקי היהודי, נכנעה לדרישה לסגור את מחנה העלייה בשנאו. בני הערובה שוחררו ואילו שני המחבלים הוטסו ללוב.
דוד צ'פליק, אחד מבני הערובה, אמר לאחר ששוחרר: "גם לפני שעזבנו את רוסיה ידעתי שקיימים טרוריסטים ערבים. עם זאת לא ציפיתי להיפגש עמם פנים אל פנים, לאחר חציית הגבול למערב". על החטיפה עצמה הוא סיפר: "עברנו את הגבול, עוד לפני שהגענו אל תחנת הגבול נוכחתי שמתרחש משהו חשוד. כאשר צעדתי לאורך המסדרון מקרון השינה שלנו אל דלת הקרון הסמוך, ראיתי מישהו בחליפה לבנה שנראה ערבי".
כשהרכבת עצרה בתחנה, סיפר צ'פליק, פתח אחד המחבלים את דלת התא שבו היה עם אשתו. "דלת התא שלנו נפתחה ואחד הערבים נכנס, נושא תת-מקלע. הוא הדף אל התא שלנו זוג קשישים. היינו מופתעים מכדי לנוע או לומר משהו". בכל זאת הצליחה אשתו של צ'פליק להימלט מהחוטפים, אך בעלה ובני הזוג הקשישים נשארו עם המחבלים. יחד איתם נחטף גם פקיד מכס אוסטרי. ארבעת החטופים הוסעו בטנדר לשדה התעופה, שם הגיעו אליהם ארבעה שגרירים של מדינות ערביות שהודיעו להם כי תנאיהם התקבלו והם ניצחו.
לאחר השחרור הסביר הקאנצלר האוסטרי קרייסקי מדוע החליט לסגור את מחנה המעבר לעולים. "אין אנו נמצאים במצב שבו נוכל להרשות כאן התפתחות של זירת קרבות משנית. במשך כ-20 שנה אנו מדינה אשר קולטת ללא הרף פליטים וטוב היה אם הייתה ניתנה לכך מעט הכנה".
הוא רמז להימצאות אנשי ביטחון ישראלים באוסטריה, שחמישה מהם נעצרו לאחר שהמחבלים חטפו את העולים: "עתה נמצאים אנשים מזוינים מן הצד השני ואין אנו רוצים שתפקידו ההומינטרי ייפגע כתוצאה מהתפתחות של זירת מאבק משנית בארצנו".
בירושלים תבעו מווינה לשנות את החלטתה. בישראל העריכו אז שהיר נבעה כתוצאה מהכרעה אישית ומלחץ אישי של הקאנצלר עצמו. קרייסקי הסביר: "האחריות כולה מוטלת עליי. רציתי להבטיח חיי אדם - והבטחתי אותם".
ראש הממשלה גולדה מאיר נסעה כמה ימים לאחר מכן לווינה, שם נפגשה עם קרייסקי. לאחר הפגישה הוא אמר כי ישראל לא תפעל עוד יותר באוסטריה. נשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון היה תקיף יותר. הוא קרא לאוסטרים לחזור בהם מהחלטתם ואמר כי לא ייתכן שממשלות ייכנעו לטרור.
לפנייה לכתב/ת 
