אני מוכשרת, ומכאן התסכול
אני זועקת את זעקתם של מי שחשבו שאם יפנו ללימודים גבוהים, עתידם מובטח, ולא מקבלים אפילו צ'אנס ראשון. טור ראשון בסדרה על "הדור האבוד"
אם הייתם שואלים אותי לפני כמה שנים איפה אהיה בגיל 27 עם שני תארים, לא הייתי מאמינה שלעובד ממוצע בבורגר ראנץ' יהיה יותר ביטחון תעסוקתי וכלכלי מאשר לי.
לאחר הצבא החלטתי שטיול של אחרי הצבא אני לא עושה, לא "מחפשת את עצמי" וגם לא מוצאת, אלא ניגשת ישר למלאכה ופונה ללימודים גבוהים. "כך אהיה מסודרת כלכלית", טעיתי לחשוב. בזמן שחלק מחבריי חישבו מה המקצוע שיהיה להם הכי פרקטי ללמוד, לי היה ברור שאני הולכת ללמוד מה שמעניין אותי למרות שזה לא הכי משתלם כלכלית. התחלתי ללמוד תואר ראשון במדעי המדינה ולימודי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. במהלך התואר התחלתי להתעניין בתחום התקשורתי ובכתיבה, צברתי ניסיון בהתנדבות-כתיבה בעיתון הקמפוס, הגשת פינה ברדיו חיפה. במקביל לתואר עבדתי בעבודות סטודנטיאליות שלא קשורות לתחום כדי לצבור הכנסה מינימלית, אבל מובן שאת רוב התמיכה הכלכלית סיפקו הוריי.
הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.
האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il
בסיום התואר חיפשתי עבודה במשך שנה בתחום התקשורת באזור הצפון. לצערי, ההצעה היחידה בתחום תאמה לשכר של אריתריאי: לעבוד משרה מלאה במקומון, לסקר ארבעה תחומים מרכזיים ולקבל שכר של 2,000 שקלים כפרילנס. מובן שלא יכולתי להתקיים מזה, ונאלצתי לעבור לעיר הגדולה ולחפש שם עבודה - לא כי זה אופנתי, לא כי רציתי לגור ברוטשילד ולשתות את הקפוצ'ינו שלי בבית הקפה השכונתי ואז להתלונן על יוקר המחיה, ממש לא. פשוט כי הבנתי שאם ארצה להשתלב בתחום התקשורת, בצפון אין לי סיכוי. חשבתי שכשאגיע למעסיקים עם תואר ראשון, הם יידעו לראות בו ערך מוסף, ולא כך היה. אנשים שצברו ניסיון מעשי בתחום כשאני למדתי נראו למעסיק הרבה יותר אטקרטיביים.
את התואר השני התחלתי ללמוד ישירות לאחר התואר הראשון - גם זאת מתוך מחשבה, מוטעית בדיעבד, שעם תואר שני בוודאי אהיה מסודרת כלכלית ותעסוקתית. בחרתי ללמוד תקשורת פוליטית. גם במקרה הזה הלכתי עם האמת והתשוקה שלי והאמנתי שאצליח להשתלב בתחומים שבהם אני טובה ומוכשרת. במקביל ללימודי התואר השני עבדתי ככתבת במקומון - כפרילנסרית כמובן. במקביל הגשתי פינת תרבות קבועה ב"חדר החדשות" של הוט. עשיתי את זה בהתנדבות מתוך ידיעה שעליי לצבור ניסיון שאחרים צברו בתחום בעודי למדתי את לימודי האקדמאיים.
כיום, לאחר שצברתי ניסיון וסיימתי שני תארים אקדמאיים, אני מוצאת את עצמי בפרשת דרכים. מתברר שבתחום שלי, התארים לא מהווים פרמטר. ניסיון תעסוקתי של שנים הרבה יותר משמעותי ורלוונטי. אינני מצפה לניסים או לדרכי קיצור. ברור לי שהצלחה נמדדת בעבודה קשה והדרגתית ואני נכונה לה ומוכנה לשלם מחיר, אבל משום מה אני לא מצליחה להגיע לנקודה שבה נותנים לי צ'אנס להתחיל לצבור את הניסיון הזה. כולם מסביבי אומרים "יש לך את זה", את מוכשרת ומכאן התסכול גדל עוד יותר. אני בטוחה שיש לי קלף מנצח, רק צריכה שמישהו יתן לי קלף פתיחה.
זה גורלו של מי שלא לומד הנדסה?
אין ספק שיש קושי גדול לאקדמאים להשתלב תעסוקתית, אך בתחום התקשורתי שגם כך שוקע בימינו, הקושי גדול אף יותר. נשאלת השאלה האם זהו שכרם וזה גורלם של צעירים כמוני שהחליטו ללכת עם התשוקה שלהם, שהחליטו לא ללכת עם הזרם, לא להגיע מדי בוקר לעבודה שמאמללת, מתסכלת אותם וגורמת להם למרמור ולחוסר הגשמה עצמית, שהחליטו שלרצות לקום בבוקר עם חיוך ולעשות מה שאתה אוהב זה לא פשע?
אני באמת מאמינה בכל לבי שדווקא בתקופה שלנו, כשתמורות מדיניות וחברתיות מתרחשות מסביב, חובה לעודד חבר'ה כמוני שרוצים להרחיב את אופקיהם בתחומים שמעניינים אותם גם אם זה לא הנדסה או רפואה. תארים במקצועות הומניים מרחיבים את האופקים לא פחות מתואר ריאלי או הנדסי. אנחנו, בוגרי מדעי החברה למשל, יוצאים עם כלים לא פחות חשובים לחיים מאשר בוגרי הנדסת חשמל, הן כאזרחים והן כבני אדם.
וממילא, גם חבריי שלמדו הנדסה או מקצועות יותר מגובשים כמו עבודה סוציאלית מתקשים למצוא את עצמם בשוק התעסוקתי ו"לגמור את החודש". אז אולי הבעיה אינה נעוצה בתחום הלימוד ה"לא פרודוקטיבי" שבחרתי לעצמי? אולי הדור הזה אבוד כתוצאה מתהליכים הרבה יותר גלובאליים ומקיפים? אם כן יש כאן זעקה כללית, זעקה של אותם אנשים כמוני שחשבו שאם יפנו ללימודים גבוהים, עתידם הכלכלי מובטח. המציאות הוכיחה אחרת.
עשיתי את זה בדרך שלי
ויש לי גם מסר לכל אותם מנהלי כוח אדם ומשאבי אנוש. מי ייתן ותשכילו לתפקד מעבר ל"מכונת קורות חיים" הממיינת ופוסלת על סמך ניסיון זה או אחר, תשכילו לראות את האדם שמעבר למילים הקרות, ותדעו לזהות את האיכויות הנסתרות שאקדמאי יכול להביא איתו גם אם הוא חסר ניסיון. כן, מעט אנושיות וחמלה לא תזיק לאף אדם, גם לא לכם.
מה איתי? אני לא מתכוונת להרים ידיים, תמיד נלחמתי עבור הדרך שאני מאמינה בה וכך אעשה גם הפעם. גם אם תהיה זו דרך חתחתים בסופו של דבר כולי תקווה שאמצא את המעסיק הנכון בזמן הנכון שיידע לתת לי את הצ'אנס להוכיח את עצמי ומכאן השמיים הם הגבול. אני לא מוכנה להתייאש ולוותר על מה שאני מאמינה בו ויודעת שיום אחד, ממש כמו השיר, אוכל להגיד לילדיי ולנכדיי "I did it my way", גם אם זה לא היה הכי פופולרי.
אחרית דבר
אני מודה לכל מי שפנה אליי ושיתף בסיפורו האישי. נוכחתי לגלות שהתופעה רחבה וחוצה מגוון תחומים. וכמה מילים למבקרים: אינני מחפשת קיצורי דרך, אני נכונה לעבודה קשה והדרגתית, אני מבקשת דבר בסיסי מאוד וטבעי: הזדמנות להוכיח את עצמי.
חג שמח לכל בית ישראל.
מיכל מנין, בוגרת תואר שני בתקשורת פוליטית, לשעבר דוברת ומקימת תא לביא באוניברסיטת חיפה, מגישת פינת תרבות בערוץ טלוויזיה.
לפנייה לכתב/ת 
