אמנות ההישרדות
אפס תמיכה באמנים צעירים כמוני, חוזים משפילים, רמיסת זכויות עד עפר ושאלת השאלות "מה אני עושה כאן?". טור שני בסדרה על "הדור האבוד"
להיות אמן זו פריבילגיה שרק מעטים יכולים להרשות לעצמם. זה נכון לגבי הרבה מדינות ברחבי העולם, אך בארץ העיסוק באמנות הוא מסע סיזיפי, מתיש ומייאש. כמעט בכל שבוע אני שומע על חבר נוסף העוסק בתחום שבוחר לעזוב את הארץ בטענה ש"רק בחו"ל אוכל להתפרנס מיצירתי", "יהיה לי את השקט הנפשי והחופש ליצור".
הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.
האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il
זה לא שבארץ אין אנשים מוכשרים, זה לא שבארץ אין מספיק קהל, העניין הוא שבארץ יש תמיכה מועטה עד אפסית באמנים מתחילים, בייחוד אם יצירתם אינה שייכת לזרם המרכזי. כמי שעוסק במגוון רחב של תחומים, החל מאיור, דרך יצירת קומיקס, קולנוע, אנימציה ועד לכתיבה, נתקלתי לא פעם במצבים אבסורדיים עד כאב שעוררו גם בי הרהורים ושאלות מהסוג של "מה אני עושה כאן?"
הטור הקודם בסדרה בערוץ הדעות
אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין
כמאייר וכקומיקסאי פרסמתי את יצירותיי בעיתונים שונים, באתרי אינטרנט ואיירתי אף עבור גופים פרטיים. כמעט תמיד נאלצתי לרדוף אחרי התשלום, אותו צ'ק נכסף שמשום מה בארץ מגיע ב"שוטף+5,000", אם הוא מגיע בכלל. רוב האנשים בכל אותם גופים גדולים פשוט מניחים שהם עושים לך טובה גדולה בכך שהם מפרסמים את יצירותיך, בוחרים בך על-פני אחרים, וכלל לא טורחים לשלם. אמנים שמפרסמים את עבודותיהם בעיתונים ובאתרי אינטרנט מקבלים תשלום מזערי ונזרקים כעבור זמן קצר ללא זכויות סוציאליות בסיסיות, ועדיין לא דיברנו על ענייני קניין רוחני וזכויות יוצרים שנרמסים באינטרנט.
דרך נוספת לזכות בחשיפה כמאייר היא למכור את יצירותיך בדוכנים, בשווקים ובירידים, אך גם כאן דורשים ממך לרוב לשלם מאות שקלים עבור ישיבה של מספר שעות בדוכן קטן, והסיכוי שתצליח לכסות את ההוצאות שואף לאפס. גלריות לאמנות, אלו שמטרתן לגלות אמנים חדשים ולחשוף אותם לקהל הרחב, דורשות ממך לשלם להן אלפי שקלים כדי שיואילו בטובן להציג את ציוריך, וגם כאן הסיכוי שתצליח למכור ולהרוויח מכל העניין מאוד נמוך.
כמי שעוסק גם באנימציה וקולנוע ובשילוב בין שניהם, גיליתי שגם בתחומים הללו המצב אינו מזהיר. נאלצתי לחתום על חוזים מסוג של "אנו נקרין את הסרט שלך כמה פעמים שנרצה, מתי שנרצה והיכן שנרצה. אנו לא נשלם לך עבור זה, ובנוסף, אתה תישא בעלויות השכפול והשליחה של הסרט". ואני, כמובן, הסכמתי וחתמתי.
כמי שבנוסף גם "חוטא בכתיבה", נתקלתי במצבים שבהם שלחתי עותקים מכתב יד, ספר, שעליו עמלתי במשך מספר שנים אל הוצאות ספרים שונות שדרשו ממני לשלם להן רק כדי שיטרחו להתייחס אליו. היו כאלו ששיבחו והיללו את היצירה דקה לפני שדרשו ממני לשלם אלפי שקלים עבור פרסומה.
אתה חייב להקיז דם
המכנה המשותף לכל הדברים שהזכרתי הוא העובדה המצערת שאם אתה לא מספיק מפורסם/מצליח/מוכר, אתה עדיין בתחילת הדרך, אנשים ירמסו את זכויותיך עד עפר. החיים בארץ אינם קלים בלאו הכי. הכול יקר מאוד, תמיד נחיה כאן במצב ביטחוני לא ברור, ולמרות זאת ובגלל כל זה, יש כאן קרקע פוריה לתרבות וליצירה. לא פלא שרבות מהיצירות המצליחות ביותר שיצאו מכאן עוסקות במצב הפוליטי והחברתי בישראל.
למרות זאת, רבים פשוט מתייאשים ובוחרים להציג ולהביע את יחסם למדינה "מבחוץ", כמשקיפים. הם עוברים לארץ חדשה, שבה אנשים רוצים לשמוע את סיפורם, יתעניינו בדעתם, יתמכו בהם ויעזרו להם לחיות בנוחות לפני "הפריצה הגדולה" וההכרה ולא יתפסו עליהם טרמפ לאחריה. ברלין, למשל, מוצפת באמנים ישראלים מצליחים שכאן בארץ זכו ליחס מזלזל ולהתעלמות.
משרד התרבות והספורט, קרנות התמיכה הציבוריות והפרטיות ושאר המוסדות שנועדו לתמוך באמנים פשוט לא ממלאים את תפקידם. אלפי בקשות מגיעות לכל אחד מהגופים הללו, והסיכוי לזכות לתמיכה מהן הוא כמו הסיכוי לזכות בפיס (עוד גוף ציבורי שלא ממש ממלא את תפקידו).
אני מודע לכך שבכל תחום יש מצליחים יותר ומצליחים פחות, ובדרך כלל מי שמצליח הוא מי שמרוויח, אך נדמה שבכל הנוגע לאמנות, הדרך אל ההצלחה פשוט בלתי אפשרית בארץ. אתה חייב להקיז דם, להתפשר או לעבוד במיליון וחצי עבודות נוספות כדי לשרוד. אתה חייב לעזוב את הארץ כדי ליצור בשקט, להצליח בקצב שלך, ורק אז תוכל לחזור - וגם אז לא בטוח שמישהו ישים לב אליך.
ישראל איבדה את ה"רוח". הכול חומר. הכול סובב סביב ביטחון, היי-טק, רייטינג ובידור זול להמונים. מדינה ללא רוח היא מדינה ללא נשמה, וזו רק תחילתה של גסיסה תרבותית שתוביל לריק נורא.
הכותב הוא יוצר החי ופועל בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
