אני מדור ה"וואי וואי"

אנחנו שייכים לדור האבוד. ואני רוצה לבשר לכם שהוא יהיה אבוד עוד הרבה זמן. אתם יודעים כמה זמן לוקח כל החיפוש העצמי הזה? חיפשנו את עצמנו בתאילנד, אחרי זה באוניברסיטה, אחרי זה בהודו, חלקנו חזרו לחפש שוב באוניברסיטה, ועכשיו בא לנו לחפש את עצמנו בברלין, ויכול להיות שהוא יהיה חיפוש ממש ארוך. אולי אפילו קבוע. הייאוש שם בטוח יותר נוח. עכשיו מבינים למה אבוד? זה כמו למצוא מחט שנעוצה עמוק מאוד בתוך ספת הפסיכולוג. אבוד לנו.

הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.

האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il

גם אני, כמו רובנו, עשיתי את המסלול הידוע והקבוע מראש שבסופו הוכתרתי כבוגרת תואר ראשון באוניברסיטה. אוי האימה, תחושת האבדון הזו שתופסת אותנו אחרי סיום הלימודים האקדמיים (לפחות במסלול של אלה שהלכו עם הלב, כלומר בלי מקצוע. איזו שטות) משתלטת גם הפעם, ארבע שנים אחרי, ועם סיום שלוש שנים במקום עבודה. התחושה הזו שהעולם רק מחכה שנכבוש אותו ושכל האופציות פתוחות ועלינו רק לבחור, נתפשת כנאיבית בעיניי. ובכן, העולם לא בדיוק מחכה שנעשה משהו איתי. אם אז יכולתי לברוח מקבלת החלטות למגורים בתל אביב, באיזו עיר גדולה אחרת אלך לחפש את עצמי עכשיו? או לפחות להדחיק לעוד קצת את החיים האמיתיים? אנחנו דור מדחיק. הנה עוד שם לכנות אותנו. 

עדיין אוכלת על חשבון ההורים. שני גבאי

הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות

אל תלכו עם הלב / לב סולודקין

אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין 

אז איך זה שאנחנו לא מצליחים? איך זה שאנחנו נחשבים ליותר מוצלחים אבל לא מצליחים? בא לי להגיד שאתם אשמים. גדלנו על ברכי דור האיקס. שלחתם אותנו ללמוד באקדמיה, גידלתם אותנו בידיעה שתמיד יהיה לנו לאן ליפול, שיש לנו רשת ביטחון מהעולם, שאותו אגב, אמרתם לנו לצאת לטרוף. הוא פתוח בפנינו ונוכל לעשות מה שנרצה, להיות מי שנרצה, והעולם - הוא יישב לו רגל על רגל וימתין לנו בעודו מתחמם לאטו. וראו זה פלא, לעולם יש תוכניות משל עצמו, מתרחשים בו תהליכים גלובליים שהייתי מתה להסביר לכם אותם אבל הכתבה ב"כלכליסט" עשתה זאת טוב ממני - ובקיצור: וואי מינוס איקס שווה אפס (2-0 לעולם). אפס סיכויים לזכות בשקט הכלכלי שההורים שלי זוכים לו ממרום גיל 60, הוא כבר לא יהיה מנת חלקי, אלא אם אתחיל כבר מחר להחזיר את המשכנתה שעוד אין לי על הבית שעוד אין לי.  

אנחנו אמנם לא רוצים לחיות חיים קטנים בפריפריה כמו ההורים שלנו, איך אמרתם? אנחנו יכולים יותר מזה, אבל בואו נודה על האמת, כיום, אנחנו לא יכולים אפילו רבע מזה. הפכתם אותנו לשאפתנים, למשכילים ויפים, אבל לא אמרתם לנו מה עושים עם כל זה, ואיך תכל'ס מגשימים את עצמנו מבלי לקלקל לכם את החלומות על פנסיה מוקדמת. פינקתם אותנו בשקט נפשי לעשות מה שבא לנו ועכשיו אתם לא מבינים איך זה שבא לנו טיול חובק עולם בקרוואן שאנחנו לא יכולים לממן. כן, אתם גם יכולים לקרוא לנו הדור המפונק.

האמת היא שאני לא באמת מחפשת אשמים. בשבוע שעבר קיבלתי קריאת השכמה בדמות מכתב פיטורים, אחרי שלוש שנים וחצי באותו מקום עבודה. לא כי אני לא טובה במה שאני עושה, אלא כי נגמר התקציב, נדבר ב-2014. ופתאום הבנתי שלא הבנתי כלום עד עכשיו. נדמה שמילים כמו קריירה, ותק או ביטחון תעסוקתי רחוקים ממני כל כך.

זה מאוד נעים לנו לחיות את הרגע, גם אם הרגע יש לנו מינוס בבנק, כי יש דברים שלא ניתן להעריך בכסף כמו הגשמה עצמית. והחיים האמיתיים? הם יכולים לקחת מספר ולהיכנס לתור, אנחנו הילדים של חורף שנת 83' ומתכוונים להישאר לפחות עד חופשת הקיץ הבאה שלנו (שאבא יממן, כי אין לנו שקל על התחת ואנחנו עדיין משלמים על הודו). 

ככל שאני מתבגרת אני מתחילה לחשוב, בעצם כבר מסיימת, שהגשמה עצמית מיי אס. יש לי שכר דירה לשלם. כל החיפוש העצמי הזה הוא אובר-רייטד, כי מה אז? אמצא את עצמי ואמצה את עצמי תוך שנה, שנתיים גג. אנחנו דור שמשתעמם בקלות. אפילו מעצמו. בעיקר מעצמו.

ועד שאמצא עבודה חדשה, קופצת לסופ"ש בכרתים. חייבת לעשות רה-אורגניזציה לחיים שלי.

הכותבת בוגרת תואר ראשון בתקשורת ושירותי אנוש באוניברסיטת חיפה, תחקירנית ומלהקת בחברת תוכן והפקות, שלא מגשימה את עצמה. היא שנאה ללמוד אלגברה בתיכון ומחפשת (שוב) עבודה. רצינית. הפעם של גדולים (כזו שמקבלים בה תן-ביס ופנסיה).