"Rush": הגלגלים עובדים בראש של הווארד
כריס המסוורת' ודניאל ברוהל מגלמים את נהגי המירוצים ג'יימס האנט וניקי לאודה בעונת 1976. לא ברור מי מהם גיבור הסרט "Rush", שלמרות הריאליזם שבו חורג מהעובדות ההיסטוריות - כל אלה מהווים שינוי בתפיסה הקולנועית של הבמאי רון הווארד, ולכן מדובר בסרט הטוב ביותר שלו
אם יש דבר שהבמאי רון הווארד בדרך כלל מקיים הרי זו מקצוענות חסרת מעוף, סיפור עם דמויות שאינן לוקות בעומק יתר, ומוסר השכל שיובהר ויודגש עד שאחרון הצופים יבין אותו. סרטיו הם בדרך כלל מוצרים מסחריים ראויים, והתעשייה ההוליוודית אף העניקה לו את פרס הבימוי על "נפלאות התבונה", אבל את מחסום הבינוניות הוא מעולם לא הצליח לעבור.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
הנהג הבריטי ג'יימס האנט (כריס המסוורת') הוא הבלונדיני הכריזמטי, הפלייבוי (רקורד מדווח של 5,000 נשים) שלדבריו חי ונוהג כאילו "כל יום הוא יומו האחרון". המראה המצודד של המסוורת' (שדרוג קל של המקור) והקסם השובב שהוא שופע, מעצב דמות שקל לחבב וקשה להעריך. האתגר שאיתו מתמודדים בהצלחה התסריט והמשחק הוא להעניק לדמות זו סוג של משקל סגולי.
מהצד השני נמצא ניקי לאודה (דניאל ברוהל הגרמני), נהג ממוצא אוסטרי שנודה על ידי משפחתו האמידה בגלל הקריירה בה בחר. לאודה השתמש בחסכונותיו כדי לקנות לעצמו מקום בקבוצות המרוץ בדרך לפסגה של פורמולה 1. מראהו החיצוני בעל המנשך הבולט זיכה אותו בכינוי "ידידי העכברושי הקטן" מפיו של האנט. אופיו הפדנטי, מיקודו המוחלט בהשגת המטרה, והיעדר עניין בדעתם של אחרים עליו, משלימים את הפרופיל של דמות שקשה לסמפט במבט ראשון ושני. ברוהל עושה עבודה מוצלחת במיוחד ברמיזה על הדקויות באישיות, ומעצב דמות שהערכה אליה גוברת ככול שהסרט מתקדם.
מצאו את הפורמולה
התסריט של פיטר מורגן (שכבר עבד עם הווארד על "פרוסט/ניקסון") מקצין את ההבדלים בין היריבים, ומידי פעם אף שם בפיהם טקסטים המהווים ניסוח גס של המוטו שלהם. אמנם אין פה ריאליזם פסיכולוגי, אלא דמויות ארכיטיפיות, ובכל זאת זה עובד בסיוע הטון קליל שעליו מורגן שומר במיומנות. חשובה מכך היא ההחלטה לא לבחור עבור הצופים את "הגיבור". בפרמטרים של הקולנוע ההוליוודי העכשווי, שלא לדבר על סרטיו של הווארד, זה נחשב למעשה נועז.
החיים הפרטיים של לאודה והאנט תופסים חלק לא מבוטל מעלילת הסרט. ההצלחה במרוצי הפורמולה 1 לא יכולה להיות מוסברת ללא המערכת השלמה והיקרה המלווה את הנהגים. היבטים אלו קיימים בסרט, אך בדרך למסלול המרוצים התסריט תמיד מבכר את הדינמיקות הפסיכולוגיות על הניתוחים המערכתיים הלא ממש קולנועיים.
מערכת היחסים הקצרה והסוערת של האנט עם סוזי (אוליביה ווילד), וזו היציבה יותר של לאודה עם מרלנה (אלכסנדרה מריה לרה), משפיעות על תפקודם של הנהגים. אך יותר מכך, היריבות בין שני הגברים מוצגת כגורם החשוב ביותר בהנעתם לפסגת ההישגים שלהם.
למרות שהסרט נותר נאמן למסגרת הכללית של העובדות, יש בו גם לא מעט חריגות מאופן ההתרחשות המדויק. המחשבה המנחה היא חידוד הקונפליקט ושמירה על העניין הרגשי של הצופים (וכן, גם הצופות) שאינן בהכרח חובבי מרוצים. התוצאה היא סרט סוחף שלא חייבים לבדוק את פרטיו בזכוכית מגדלת או לצפות ממנו לדיוק של סרט תיעודי.
סעו לשלום, המפתחות בפנים
המרוצים מצולמים במיומנות על ידי אנתוני דוד מנטל, הצלם הראשון שזכה באוסקר כשהשתמש במצלמה דיגיטלית ("נער החידות ממומבאי"). כאן הוא מנצל את תקציב ההפקה ההוליוודי כדי לפזר מצלמות על גוף המכוניות, ועל קסדות הנהגים, ומספק מגוון זוויות דינמיות הלוכדות את המרוצים. לאלו מצטרף הליווי המוזיקלי היעיל של האנס זימר, והסטייל, הו הסטייל, של בגדי שנות ה-70 ששוטף כל פריים בסרט.
"Rush" מצליח להיות בידור הוליוודי מספק. משוחק היטב, מעוצב, מצולם וערוך באופן המשמר ערכים קלאסיים אך זאת מבלי לפגוע בדינמיות של הסרט. במכלול סרטיו של הווארד זה בוודאי אחד הראויים ביותר.
