"סלינג'ר": לא מחדש, מייאש
הסרט התיעודי "סלינג'ר", על חייו והשפעתו של הסופר האמריקני הנערץ, מתיימר להיות יצירה חושפנית וחדשנית - אך בפועל התוצאה מוגזמת, צהובה ולא ממש אמינה. קשה שלא לתהות מה היה חושב האיש המסתורי והפרטי על האופן שבו נייר העטיפה של סודותיו נקרע מעליהם בגסות
למרות שהשקיע בפרויקט תשע שנים מחייו, לא ברור למה בעצם שאף היוצר שיין סלרנו כשבחר לעשות סרט על חייו של המייקל ג'קסון של עולם הספרות - ג'יי די סלינג'ר, על בסיס ביוגרפיה חדשה שכתב פול אלכסנדר. פרט, כמובן, ליומרה להפוך את סיפור חייו ההיסטורי של הסופר להיפר-דרמטי, על גבול ההיסטרי.
הדבר הכי מעניין, חשוב וראוי שיש לסרט הזה, שהוקרן בשבוע האחרון בפטסיבל הסרטים בחיפה, להציע, כפי שפורסם בהודעה מקדימה לו לפני שבועות אחדים, הוא שסלינג'ר השאיר אחריו בכספת טקסטים מודפסים, עבי כרס, של סיפורים שכתב ומעולם לא פורסמו, שעתידים להתפרסם. הנושא הזה, על עצם הפוטנציאל האדיר שטמון בו הנוגע למחקר הספרותי-תרבותי סביב סלינג'ר, הוא חידוש של ממש. יחד עם זאת, אותו סופר שהתבודד בבית על הר בקורניש, ניו המפשיר, והקדיש את עצמו לאכילת מזון אורגני, מדיטציה וכתיבה במשך חמשת העשורים האחרונים לחייו - די סביר להסיק כי השאיר אחרי מותו משהו כתוב שטרם נגלה לעולם.
אך מה מכל הסיפורים הללו, שכותרתם מפורטת בסרט בערך לחמש שניות, יפורסם בין השנים 2015-20 כפי שמבטיח הסרט? מי יערוך ויטפל בכתבים הבלתי מעובדים? האם באמת סלינג'ר ציווה לפרסם את סיפוריו בצוואתו כשהקים את קרן סלינג'ר ב-2008 אותה מנהל בנו, השחקן מאט סלינג'ר שסרב לשתף פעולה עם הסרט? האם באמת האדם שטרק את הדלת לעולם שהעריץ אותו והפסיק לפרסם מאז שנות ה-60, אכן רצה להשאיר אחריו מורשת ספרותית חדשה?
על השאלות האלו, וגם על טיב הכתבים עצמם - אין הסרט "סלינג'ר" מדבר כלל. למעשה, הוא מתרכז במורשת הסלינג'רית המוכרת, ובעיקר במאפיינים הצהובים שלה. וכן במקורביו של הסופר והשפעתו על התרבות. ברגע ראשון זה אכן מסקרן, אולי, לדעת מה היה לסלינג'ר עם כל אחת ואחת מנשותיו (הצעירות מאוד), עם חבריו לפוקר, עם שכניו ועם המו"לים והעורכים שלו. אבל האם המידע הזה, שרובו כבר היה ידוע למי שהתעניין, באמת משליך על פועלו הספרותי? התשובה כאן היא חד-משמעית: הוא לא.
ג'יי די סלינג'ר נולד ב-1919 לאם אירית-קתולית שהתגיירה למען אביו היהודי, סוחר הגבינות והבשר הלא כשר. הוא גדל כילד שמנת בפארק אווניו שבניו-יורק, התחנך בבתי ספר יוקרתיים וחווה מקרוב את תרבות הקאנטרי קלאב האמריקנית - עד שמאס בה, נשלח לפנימייה צבאית, התגייס לצבא, ראה את זוועות מלחמת העולם השנייה, ובחר בחיי פרישות. על פי סרטו של סלרנו, סלינג'ר הבין משהו על התרבות לפני שהיא עצמה הבינה זאת: שרוב מה שאנחנו רואים סביבנו הוא למעשה מזויף.
הסרט מציג את הסופר כמי שלא ידע לקבל "לא" כתשובה. גם לא כשסירבו לגייס אותו. גם לא כשסיפוריו הראשונים נדחו, סיפור אחרי סיפור, על ידי ה"ניו-יורקר" שהיווה עבורו תנ"ך ספרותי. גם לא מול נשים מתחת לגיל 18 שהיוו עבורו עולם תמים וחסר צביעות. גם לא מול התקשורת שניסתה לרדוף אחריו, ואותה הדף בלי למצמץ. מדובר על איש שהיה קרחון. או קיר. או כותל. אדם נחוש שאין שני לו, שגר על הר וכתב בתוך "בונקר" סגור - אבל לצד ההסתגרות, הוא עדיין התעניין בעולם ובתושביו, והיה עקשן ופנקסן לא קטן.
נגע בשמיים, לא יכל לצאת מזה
העבודה של סלרנו על המסך אינה עבודה קולנועית משובחת. היא בעלת סאונד קופצני, מהיר ומותח שלא היה מבייש אף סרט אייטיז קשוח עם ואן דאם, עמוסה שלא לצורך בג'אמפ-קאטים, ומלאת מתח מוחצן שמבוטא במשחקי אילוסטרציה פילם-נוארים של שחקנים שמייצגים את סלינג'ר הצעיר והמזדקן, כמעין תוכנית תחקיר א-לה כלבוטק - רק על ספידים.
נכון, מדובר בסופר הכי מסתורי בעולם. נכון, מדובר בסלב שיצר סביבו הילה עצומה עוד בחייו. נכון, מדובר במחבר "התפסן בשדה השיפון" שמכר 60 מיליוני עותקים ברחבי הגלובוס ונחקק בלב התרבות המערבית. אבל מדובר גם באדם שהיה אמן גדול, עמוק, אינטימי ושקול. "סלינג'ר" - הסרט, יכול להיקרא כמעין "כתב נקמה" בסופר שהיה ברוך כישרון, פורץ דרך אבל גם הלום-קרב - שהצליח לגעת בשחקי עולם הספרות כשהיה צעיר מדי, בוסרי מדי מבחינה נפשית, ובחר, לדאבונם של מעריציו (שסולרנו נמנה עליהם), בחיי סגפנות ובשתיקה תקשורתית.
מכאן עולה שהסרט הזה שולף אצבע משולשת במופגן אל מול דמותו וגם מול המיתוס שלה - שעודנו חי ובועט בכל בית ספר תיכון ברחבי העולם בו הולדן קולפילד עדיין נלמד לבחינות הבגרות. וזאת בזכות העריכה, המוזיקה, והקטעים המבוימים, שפשוט מעוררים מבוכה לאור הנושא שעליו מדברים.
הסרט מורכב מעשרות ראיונות עם היסטוריונים של מלחמת העולם השנייה, ביוגרפים שונים של היוצר, חברים מן העבר, אקסיות, סופרים (תחת קטגוריה זו נמצאות כמה פנינים נוסח זו של גור וידאל, שאומר את המשפט המקסים: "סלינג'ר לא היה מתבודד. הוא היה פשוט מופיע מתי שמתחשק לו") ואף שחקנים כמרטין שין, פיליפ סימור הופמן ואדוארד נורטון.
לצידם, מראיין סולרנו גם צלמי פפראצי שמשחזרים את החוויה בה ניסו להשיג תמונה נדירה של הסופר יוצא לטיול עם הכלב, וכן מעריצים שנסעו כל כך הדרך ל"חור" בו התגורר הנפיל וחיכו לו בשביל הגישה המיוער, רועדים מתהרגשות, רק כדי שלבסוף, אחרי ציפייה ארוכה, יגיח מבעד לעצים הגבוהים כדי לבקש מהם באדישות לפנות את השטח.
שלח לי שקט
למרות הקשיים, ישנם בסרט בן השעתיים די הרבה רגעים יפים - שהיה ניתן בהחלט לקצר את הווייתם על המסך ולהשאיר את תמציתם - כמו איך חיזר אחרי אונה אוניל, בתו של המחזאי יוג'ין אוניל, שברחה ממנו ונישאה לצ'ארלי צ'פלין שהיה מבוגר ממנה ביותר מ-30 שנה (את זאת גילה בזכות ידיעה עיתון). או כמו חוויות הקרב שלו, ובייחוד המראות הקשים שהיה עד להם כאחד החיילים הראשונים ששיחררו את מחנה ההשמדה דאכו. או כמו התמוטטות העצבים שחווה אחרי המלחמה, שהשפיעה רבות על כתיבתו. או סיפור נישואיו המסתוריים לרופאה נאצית שהסתיימו אחרי חודשים ספורים - אותה פגש במסגרת חקירה בעת שירותו הצבאי שלאחר תום המלחמה, כששימש חייל מודיעין לוכד נאצים. או האופן המוזר שבו התייחס למעריציו הרבים, כמי שבורח מאש התהילה, אך גם שולף אותה מהשרוול אחת לתקופה.
הסרט חוזר ומחזיר לתודעה הקשרים ביוגרפיים-ספרותיים ידועים כמו קשרו עם נערה בת 14 בשם ג'ין מילר, אותה פגש על חוף הים של קליפורניה, שהיוותה השראה לסיפור הידוע "לאזמה, באהבה ובסיאוב", ולנישואיו הקשוחים לקלייר דאגלס, אם שני ילדיו, שעליה מבוססת ככל הנראה דמותה של פראני. כמו כן, הסרט מתמקד במשך 13 דקות ארוכות שהוכנסו לסרט ממש ברגע האחרון - ככל הנראה בגלל ביקורות גרועות שספג בהקרנות הטרום-בכורה - בסיפורה של המאהבת הצעירה של סלינג'ר שחיה איתו בתחילת שנות ה-70, הסופרת ג'ויס מיינרד -בעודה נערת קולג' בת 18, והוא גבר מתבודד בן 53.
אחד הנושאים המפוספסים בסרט הוא סיפורם של תושבי העיירה קורניש, שבמשך שנים שמרו על "קוד שתיקה" מוקפד בנוגע לסלב שחי בקרבתם, והצניעו - ועדיין מצניעים, גם לאחר מותו - בקנאות דתית כמעט את הפרטים שנגעו לחייו ולהרגליו. מדוע בחרו שכניו לקשור עם האיש הפרפקציוניסט, המתבודד, הנחמד לעתים, קשר שתיקה ולברוח מתרבות הסלב בעודם גרים בסוף העולם שמאלה? לא ברור, אך בהחלט מעניין.
פרט לקטע וידאו נדיר בו סלינג'ר נפגש עם אזרחים צרפתים בעת מלחמת העולם השנייה, לצד עוד תמונת סטילס שמציגה אותו כותב את "התפסן" בצד מחנה הקרב בימי מלחמת העולם השנייה, אין בסרט שום חידוש ספרותי אמיתי אודות הסופר, למרות ההכרזות המקדימות.
אז מה בכל זאת הסרט הזה אומר לנו? שמלחמת העולם השנייה בראה את סלינג'ר. שהוא כתב את "התפסן" בידיעה שהוא לא רוצה שהיצירה הזאת תהיה רק רב מכר, אלא גם, וקודם כל, יצירת מופת. שהוא היה שורף
חברים ועורכים בגלל פסיק לא במקום או שינוי בכותרת. שהוא מאס בהוליווד ובעיבודים הקולנועיים שלה. שהוא אהב קטינות, אבל שנא אותן כשגדלו להיות נשים. שהוא לא היה בעל משהו, וגם לא אב השנה. שהוא שנא להיות סלב. שהוא כעס על העולם רוב הזמן - למרות שהעולם מאוד אהב אותו, ובעיקר את הספרים שלו, בחזרה.
אך האם כל ההתעסקות בחייו הפרטיים, הרומנטיים והמו"ליים, מציירת לנו פורטרט אמיתי של סופר גאון וחד-פעמי? אולי לא סתם האמין בכל מאודו סלינג'ר כי קהל הקוראים צריך להכיר אצל הסופר דבר אחד בלבד: את הספרים שהוא כותב. ולכן בעת הצפייה קשה לא לחשוב מה היה חושב הסופר עצמו על נייר העטיפה של סודותיו, שנקרע מעליהם בצורה אלימה.
מצד שני, האם כדאי לדלג על הסרט הזה ולשכוח שהוא אי פעם צולם? גם לא בטוח. כי כל מי שהולדן קולפילד, פראני וזואי ושאר בני משפחת גלאס הם חלק מחייו התרבותיים, וגם הוא לא יכול לשכוח את הסצנה האחרונה בסיפור הקצר "יום מושלם לדגי בננה", יזדקף בכיסא כשישמע שיש צל של סיכוי שהוא עתיד לקרוא כתבים חדשים - וכשהם יגיעו למדפים, אם אכן יגיעו, אולי יהיה שווה לקרוא אותן בשקיקה, לברך על כל עמוד, ולעשות על פרסומן הראשוני, על חשיבותן ועל תוכנן - סרט חדש. אבל רק עליהן.
