אלביס קוסטלו והרוטס: הניסוי הצליח

המחשבה האינסטינקטיבית שלי, למשמע הידיעה על שיתוף פעולה עתידי בין אלביס קוסטלו והרוטס, היתה "אוי לא". או, במילה אחת, lulu. זוכרים? החיבור הלא מוצלח, אם להיות מנומסים, בין לו ריד ומטאליקה. פחדתי שגם במקרה של קוסטלו, התוצאה תהיה מז'אנר ה"מה קשור?".

תווי שי נוספים ב-ynet:

• ערבב את העם, אהוד: על סערת בנאי בסוסיא
• שנה טובה אינדי, וברוך הבא לעולם האמיתי

• פוליקר במשמרת לילה: נותן בנזין על הבמה

  
  

אבל החיים לימדו אותי לא לסמוך על האינסטינקטים שלי, אז חיכיתי בסבלנות. בעצם, יכולתי גם לוותר על ההמתנה. כמי שמעריץ את קוסטלו מאז שעמד על דעתו, אפשר היה לצפות ממני לזכור שמדובר בזיקית מוזיקלית מהזן המרהיב ביותר; באמן ששוחה - באופן הכי טבעי - במימי הפאנק, הרוק, המוזיקה הקלאסית, הג'אז והקאנטרי; ואפרופו הרוטס, במישהו שמוזיקה שחורה מתארחת אצלו לא פעם, ובכבוד. ע"ע הצליל המוטאוני של "Get Happy" מ-1980, או הסול המופתי של "Punch The Clock" מ-1983. בקיצור - אצל קוסטלו אין חיבורים מוזרים. הכל הולך.

הכל? לא בדיוק. בשנים האחרונות, התעורר הרושם שהוא קצת הלך לנו לאיבוד, דווקא לאור ריבוי השת"פים. מגיבור ניו ווייב זועם שיוצא לפעמים לביקורים במחוזות מוזיקליים מפתיעים, הוא הפך את הנדודים לשגרה, ורק לעיתים רחוקות שב להזכיר את הגרעין הבסיסי - והאהוב - של הקוסטליות. עם כל הכבוד לברט בכראך, אן סופי וון הוטר, מריאן מקפרטלנד, אלן טוסנט ושאר חבריו החדשים והמגה תרבותיים, בסופו של יום אתה מצפה ממישהו כמו קוסטלו לעוד מנה מהרעל הארסי, הבועט והאינטליגנטי, בסגנון עדות ה-"Pump It Up". בקיצור (2) - יכול להיות שהאינסטינקט שלי לא היה מופרך לגמרי.

ואז הקשבתי לאלבום. והכל הסתדר. דווקא הרוטס - החבורה שמגיעה מעולם ההיפ-הופ, שעם כל הכבוד להרפתקאות של קוסטלו, עדיין רחוק ממנו לגמרי - מחזירה לבמה את דקלן מקמנוס האמיתי. הכועס, השנון והטעון באנרגיות, כמו שלא נשמע כבר שנים. ואולי ה"דווקא" מיותר. כי "Wise Up Ghost" רחוק מלהיות אלבום היפ-הופ. ולמען האמת, הוא גם לא שת"פ אמיתי ושווה זכויות. לא. מדובר באלבום חדש של אלביס קוסטלו, שנהנה משירותי להקת הליווי הכי טובה כרגע בעולם. עם המצע הקצבי, הסקסי והכל כך חי של קווסטלאב וחבריו, לקוסטלו אין כמעט ברירה אלא להתעורר. בתעלול אירוני במיוחד של הגורל - בדיוק מהסוג האהוב על קוסטלו - הוא החליף את האטרקשנז באטרקציה של הרוטס.

עכשיו, רגע אחד, בואו לא ניסחף לגמרי. הרוטס משמשים כהרבה יותר מרקע באלבום הזה. למעשה הם מאלצים את קוסטלו לערבב מחדש את המבנה המסורתי של השירים שלו, ולהישען בעיקר על גרוב. אבל איך אומרים? לא מאיימים על יונה ביין. אם מישהו יודע לערוך רי-שאפל לעצמו, קוסטלו הוא האיש. והוא משתמש היטב במקצבים שהרוטס מייצרים, כדי לשזור את הסיפורים המתוקים-מרירים-מטרידים שלו, שכתובים כרגיל לעילא.

על הדרך, מעריצי קוסטלו ותיקים יתענגו למשמע סימפולים ושלל אזכורים של שירים ישנים שלו. "Refuse To Be Saved" מעלה באוב את מילות השיר "Invasion Hit Parade", מתוך האלבום Mighty Like a Rose מ-1991; "Tripwire" מסמפל את צלילי הפתיחה של השיר "Satellite", שקוסטלו ביצע עם כריסי היינד, מתוך האלבום Spike מ-1989; "Stick Out Your Tongue"

משחזר את הקסם של שיר המחאה "Pills And Soup" מתוך האלבום הנפלא Punch The Clock מ-1983; "Grenade" משתעשע עם הליין האפוקליפטי של "Hurry Down Doomsday", גם הוא מתוך Mighty Like a Rose. וגם "Complicated Shadows", שקוסטלו כתב עבור ג'וני קאש (שלא ביצע אותו) רושם הופעת אורח. אלה, אגב, הגילויים שלי תוך כדי ההאזנה. ודאי החמצתי עוד כמה קריצות.

לא מדובר באלבום מושלם. יש בו רגעים מונוטוניים מדי, שבהם המחוייבות למקצב משתלטת על הכישרון המלודי של קוסטלו. והשירים שיצליחו להשתחל לקטלוג הזהב של האיש הם דווקא אלה מהסוג הפסנתרי, כמו "The Puppet Has Cut His Strings" החותם והנהדר. אבל כניסוי מוזיקלי כל כך לא ברור מאליו, מדובר בהצלחה גדולה. ובעיקר, בזריקת מרץ היישר לעורק המרכזי של אלביס קוסטלו, שממש לא מזמן חגג יומולדת 59, אבל נשמע פתאום חיוני ורעב, כאילו מרגרט תאצ'ר עדיין בשלטון (ובחיים).