"ציפורים צהובות": להילחם, לחזור ולכתוב
"ציפורים צהובות" מאת החייל לשעבר קווין פאוארס, הוא רומן שאמור ליצוק משמעות בנושא הלחימה בעיראק, ולתאר באותנטיות את זוועות המלחמה ואת חוסר התוחלת שלה. לעתים הוא פוגע בנושא כצלף מיומן, ולעתים - מפספס
הזמן עובר, ויש דברים שלא משתנים (וכנראה גם לא ישתנו), כמו למשל מלחמות, או פוליטיקאים ומדינאים כושלים המשחקים בחייהם של אנשים, ומגישים אחד לשני, "כריכים ממולאים בבשר גברים". זה קורה משחר הציוויליזציה, ועם כל הכבוד לקדמה ההגותית והטכנולוגית, יש אלמנטים בהם האנושות נשארה בדיוק באותו מצב.
- בואו לקרוא: ראיון עם קווין פאוארס על "ציפורים צהובות"
יחד עם זאת, בשלב מסוים בהיסטוריה, מלחמות, או לחלופין גחמות הרג של אנשים שתפסו את השלטון, לא נתפסו כבר כגזירת גורל. כך החלו לצוף על פני התודעה הקולקטיבית יותר ויותר מידעים ודו"חות על המחירים הנוראיים של האגו-מניאקיות הממוסדת הזו, ולמה לא צריך לנהור אחרי כל גחמה מלחמתית כעזים עיוורות וצייתניות.
זה כמובן הצריך מהמנהיגים פירוטכניקות הסברתיות, מכונות ספינים משומנות, והעולם, כאמור, הפך למתוחכם יותר. אבל עדיין הקונפליקט הזה נשאר על כנו: מצד אחד, בריונים בחליפות המתייחסים לכדור הארץ כמו משחק מונופול נצחי. מצד שני, אופוזיציות הסברתיות, וכמובן גם ספרותיות. כמעט כל מלחמה מהמאה ה-20, המאה הנוראה ביותר מבחינה מלחמתית והפורייה ביותר מבחינה אופוזיציונית, הצמיחה יצירות ספרות כבירות וחשובות.
קרב אבוד, סוף סגור
לעתים, הכוח של היצירות הללו לא היה טמון בחדשנותן הספרותית, אלא דווקא
באותנטיות התיעודית שלהן, וברושם העז שהם עוררו בקרב אלו "שלא חוו זאת". בכל מקרה, המתקפה האמריקנית בעיראק הביאה עד כה, לפחות לפריים-טיים הקיומי שלנו (מלבד כמובן הברברת המתלהמת-הפרשנית הרגילה) ייצוגים רק בסדרות אמריקניות מגוחכות, נוסח "הומלנד" - בהן חיילים שחזרו הביתה ומצאו ששום דבר לא מחכה להם.
"ציפורים צהובות" של קווין פאאורס היא יצירה שאמורה ליצוק משמעות, ולספר את הזוועות ואת חוסר התוחלת של המלחמה, בצורה אותנטית וחד-משמעית. כזו ששוב תגלם את התפקיד האופוזציונרי שלה, גם אם לרוב זה ישמש רק את הצביעות של הבורגנות המנטלית והליברלית, ותסתיים בצקצוק שפתיים ונתינת פרסים כדי להשתיק את המצפון - זה שיאפשר את המתקפה הבאה, נניח בסוריה (מוצדקת או לא מוצדקת). אז במובן הזה, הספר בהחלט "עושה את העבודה".
סיפור המסגרת הוא יחידה המוצבת באל-טפר, מחוז נינווה, עיראק, בתחילת שנות האלפיים. טוראי בארטל, המספר, מבטיח לאמו של דניאל מרפי להחזיר אותו הביתה שלום - הבטחה שהוא לא מצליח לממש. הספר בנוי משני קווי עלילה; קו אחד הוא המתאר את הקרבות, הזוועות, את מה שקורה בשטח, את המחשבות ששדה הקרב מעורר, ואת השרירותיות המצמיתה של המוות, כפי שמרפי מתאר אותה:
"כמו תאונת דרכים, הרגע הזה בין לדעת שזה הולך לקרות לבין ההתנגשות במכונית השנייה ממש. כאילו אתה נוסע לך תמיד, ואז זה שם ומסתכל לך בפרצוף ואין לך שום יכולת לעשות כלום בעניין. ואתה יודע את זה. מוות, או מה שלא יהיה, בא או לא בא, זה כאילו ככה, כמו השבריר שנייה הזה בתאונת דרכים, רק שכאן זה יכול להימשך גם ימים".
הקו השני, המוצלח והחזק יותר בספר לטעמי, מתאר את התמודדותו הנפשית של
טוראי בארטל כשהוא חוזר אחרי המלחמה, ומנסה להתמודד נפשית עם ההשלכות של מה שעשה שם. לא מדובר הפעם בהרג חפים מפשע, הבחירה ה"קלאסית" והמובנת מאליה, למרות שגם זה קרה שם. אלא מה הוא וסמל סטרלינג - דמות ספרותית משובחת, שאמנם מזכירה כמה אנשי צבא מטורפים נוסח "מלכוד "22 או "אפוקליפסה עכשיו", אבל עדיין מותירה חותם ספרותי אדיר - הסתירו בנוגע למותו של מרפי, ובכלל.
לומר שבארטל הגיבור חזר במצב "מעורער" יהיה כמובן אנדר-סטייטמנט, והמצב הקיומי הזה הוא הכוח הגדול של פאוארס. לתאר את הפורנוגרפיה של ההרג בשדה הקרב זה דבר חשוב - כי אי אפשר בלעדיו כדי להמחיש את המציאות באופן שנצבע בספר בצבעים מאוד דוקומנטריים - אך העוצמה האמיתית ברומן טמונה בתיאורי ההתמודדות של בארטל בשובו לעולם שאינו עולם המלחמה.
פרק 7, למשל, הוא מופת של כתיבה נפשית, של צלילה עמוקה באמצעות המילים אל המקומות הכי אפלים של הנפש, בתיאור חד, נוקב, מצמית ומדויק, שמשאיר בגרון מועקה שלא מתפוגגת. לצדו, דסיפור המסגרת עצמו, "הסוד" הגדול של סטרלינג ובארטל בנוגע למרפי מעט מאכזב. הוא אולי נאמן למציאות המלחמתית העיראקית, ולמה שאולי "באמת קרה שם", אבל מבחינה ספרותית הוא מעניק תחושה מאולצת, כמעין סגיר בעל כורחו. כנראה שלפעמים הספרות צריכה להיות מתוחכמת יותר מהחיים.
"ציפורים צהובות", מאת קווין פאוארס, מאנגלית: אמיר צוקרמן. הוצאת מודן. 243 עמ'.
