נערה בחולצה כחולה, וקהילה

"קהילת הקוראים המשפיעים" היא המצאה מקורית שלא ראיתי כמותה בשום מקום. פתאום הסופר לא בודד מול דף הנייר שלו, אלא מוקף בקוראים שהספר שלו בידיהם עוד לפני שהודפס - ואלו קוראים אותו לפני הגהה ולפני עריכה סופית ואפילו לפני שיש לו שם ועטיפה. אפשר לומר שהם קוראים אותו תוך כדי כתיבתו, ותוך כך כבר משוחחים ביניהם על טיב הדמויות, והסיפור, מזדהים, צוחקים או בוכים, מרכלים גם על הסופר מאחורי גבו, כשהוא באותה מידה מציץ מאחורי גבם לראות מה שהם אומרים עליו.

במקרה של הרומן שלי "הנערה בחולצה כחולה" בו יונתן מרציאנו, צעיר עולה חדש ממרוקו, מחפש את אהבתה של נורית סתיו ונעזר בדודו מגרש השדים, חברי הקהילה התעניינו לא רק אם הגיבור השיג בסוף את אהובתו הצברית, אלא גם אם אני הסופר התחתנתי עם צברית.

גבריאל בן-שמחון. לא עוד הסופר הבודד לבדו מול נייר

ספוילר, אבל מהחיים

אכן כן! התחתנתי עם צברית! גיליתי לקוראיי בפגישה איתם בנמל תל אביב ואף היצגתי את אשתי ואת ילדי הצברים: חלי, מריון ויונתן ואת נכדיי עידו, נועה, נועם ורועי, ואורי שהוא אפילו ג'ינג'י . בפגישה, כמו גם בפורום הקוראים, הסתקרנו לדעת גם את סודות הכתיבה שלי, למשל איזה מהדמויות בדויה ואיזה לקוחה מהחיים, אבל, כמובן, שלא רציתי לגלות והעדפתי לתת להם לנחש ולשמחתי הם לא תמיד קלעו. במקרה אחד עברתי על מידותי וגיליתי ואני מצטער על כך, כי הם התאכזבו קשות. זה היה בהקשר לדוד עמרם, מגרש השדים, שלאורך כל הרומן עוזר לגיבור בפעולות מאגיות לממש את אהבתו עד שהוא נואש ומת משברון לב. הם הצטערו לשמוע שהוא דמות בדויה ולא אמיתית ושהוא מעולם לא עלה לארץ ומת בגולה.

במובן מסוים שמחתי, כי זה הדגים כי הצלחתי ליצור דמות אמינה, אבל הצטערתי שגרמתי להם לאכזבה. יותר לא אעשה את זה. שאלה מעניינת אחרת הייתה לגבי גרי קופר האם הוא בא באמת לקולנוע "כרמל" בחיפה או לא, דבר שיונתן מרציאנו מפקפק בו, למרות שראה את השחקן על הבמה מול עיניו (בעל בית הקולנוע, אביה של נורית, אהב להתחפש לדמות השחקן בסרט שהוצג אצלו), כמה קוראים רצו תשובה. הוא היה או לא היה. איך אני יכול לדעת? מי יכול? שישאלו את יונתן.

ניחוח אישה מסתורית

אותו הדין לגבי סוף הסיפור כשנורית סתיו הולכת להתחתן עם מישהו אחר ויונתן עולה לעליית הגג במטרה להעלות את עצמו באש, אך ברגע האחרון הוא מגלה שם באפלה אישה חצי ערומה שמכינה קוקכוס ומזמינה אותו לאהבה. האישה דומה בו זמנית גם לנורית וגם לאלכהינה, המלכה הברברית היהודיה, אימו הקדמונית של יונתן. הם רצו שאני אגלה להם מי היא האישה הזאת. האם היא נורית שאולי ברחה ברגע האחרון מתחת לחופה, או בבואתה ההזויה ואולי היא בבואתה של אלכהינה? הם הופתעו לשמוע שאני לא יודע, כי באמת אני לא יודע מי היא האישה הזאת.

אני כסופר, לא יכול לדעת יותר ממה שהגבור יודע, וכל אחד רשאי לתהות ולהחליט לבד. לפעמים קשה לאנשים להאמין שהסופר לא יודע יותר מהגבור, הרי הוא זה שכתב את הספר. הוא צריך הכל לדעת. אמרתי שהייתי מאוד רוצה שזאת תהיה נורית סתיו, שבורחת ברגע האחרון מתחת לחופה וחוזרת לאהוב לבה, כפי שקרה ב"חתונת דמים" של לורקה, והודיתי כי ברגע מסוים, תוך כדי כתיבה, נסחפתי לכיוון זה ולשם כך הלבשתי לאישה שמלת כלה, כדי לחזק את האפשרות - אבל מיד הפשטתי אותה בחזרה, כדי להשאיר את זה פתוח.

במפגש מול קהילת הקוראים, היו הערות נהדרות שאפשר היה לשבת ולדון בהן שעות וגם כאלה שדחפו אותי כסופר ללכת ולעיין שוב בספר ולבדוק את עצמי. בתגובה לאחת ההערות הלכתי הביתה וכתבתי עמוד חדש, אבל עד שגמרתי לכתוב את הקטע - הספר כבר היה בדפוס. גם בשם הרומן הקוראים התערבו. השם הנוכחי "נערה בחולצה כחולה", בא רק לאחר חבלי לידה ממושכים. לפני כן הוא נקרא: "יומן קולנוע". עוד אפשרויות שעלו הן" "גרי קופר לא בא", "מכתבים לנורית", "יופי גדול מדי", "שרוך לבן", "פרחים על השטיח", "ימי אהבה". לבסוף מנהלי קהילת הקוראים אלינה טל ודרור שדה אור, קראו לחברי הקהילה לעזרה ומיד הציפו אותנו בשמות נהדרים. הנה אחדים מהם: "אלכהינה, התרגום בצד הסרט", "יש אדום שהוא ירוק", "משורר לא עושה ספונג'ה", "חולצה כחולה", "ספרו אהובתי", "אני במזרח ולבי במלאח", "בין יונתן ליוני", ומעל כולם השם היפהפה: "הסתיו של מרציאנו".

אלינה ודרור הגדילו לעשות כשהביאו לפגישה ציוד הגברה ופתחו את הפגישה בהשמעת השיר "בלארז". השיר "בלארז" הוא השיר בו דודה סולטנה העלתה את אחיה מסעוד מהשאול, לאחר שהיה בחזקת נעדר תקופה ארוכה. האח, כך מסתבר בסיפור, היה בין הבודדים שנותרו בחיים בקרב בלטרון ואחרי הנסיגה נתן לו המפקד הוראה לתפוש עמדת תצפית ולא לעזוב אותה, עד שיבואו להחליף אותו. הוא המשיך לחכות בלי לדעת שהמלחמה הסתיימה מזמן, עד ששמע יום אחד את השיר "בלארז" מפי אחותו שלא האמינה שהוא מת והמשיכה לחפש אותו, ואז יצא מהמסתור ורץ ישר לזרועותיה.

"בלארז" הוא שיר עתיק שאף אחד בארץ לא הכיר והושר רק בתוך המשפחה שלנו. עד לפגישה עם הקוראים בנמל תל אביב לא ידעתי שהשיר עוד חי. חשבתי שהוא מת עם מותה של המשפחה. לכן עברה בי צמרמורת כששמעתי אותו פתאום בעת המפגש. אז הסתבר שהאיש שהשמיע אותו במערכת הסאונד, הוא לא אחר מאשר בן דודי מתתיה, אחי אמי, שהוא הסולן של להקת "שפתיים" משדרות. כמובן, שמיד הבאתי את סיפור השיר לפני הקוראים, מה שהפך את הערב למרגש במיוחד ולחגיגה בלתי נשכחת.