אנחנו הילדים של עודף, שנת 83

קוראים לנו דור ה-y, ובדרך כלל מלווים את האבחנה ב"וואי וואי וואי, מה שמחכה להם". ההם שגרים אצל ההורים עד גיל שלושים לפחות, שההורים ממלאים להם את המקרר, ואבא קונה להם מאזדה 2.

אומרים שאנחנו הדור האבוד, שההתבגרות החברתית שלנו דפוקה, אומרים שאנחנו הולכים לאוניברסיטה ורוכשים תארים שאין מה לעשות איתם. אומרים גם שיש לנו קשיי למידה וקשיים בריכוז וקושי לחסוך ועוד איזה קושי שבדיוק כותבים עליו עכשיו כתבה לעיתון. אומרים שאנחנו מפונקים, אומרים שמי שכבר מצליח בורח לחו"ל במסגרת בריחת המוחות. אומרים שאיבדנו את הקשר לחיים ושאנחנו מכורים לטכנולוגיה, אומרים שאנחנו כל כך אינדיבידואליסטים שאין לנו שום קשר עם עצמנו.

הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.

האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il

ומה שיפה באותם "אומרים", הוא שהם היו שם, אז כשהיינו ילדים ובנינו חלומות ואמרו להוא שרצה לשיר שלשיר זה לחלשים, אז היום הוא עורך דין - יחד עם עוד המון חברים שרצו לפסל ולצייר אבל נתנו להם חלום של מישהו אחר. ויש עוד איזו אחת שחלמה להיות מורה אבל שלחו אותה ללמוד מנהל עסקים. ולפני שנתיים אותם "אומרים" אמרו שזה דור מדהים ושזה דור מורד, זה היה רגע אחרי הקוטג' והאוהלים ברוטשילד. אבל אמירות חולפות עם הרוח - והדור, מה לעשות, עדיין כאן. קצת יותר מפוכח, עם עיניים קצת יותר כהות מלשלב לימודים במקביל לעבודה במשמרות, מלגדל ילדים ולשלם שכר דירה. קצת כמו השיר של אביב גפן על דור מזוין, שהיה ונשאר.

הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות

אל תלכו עם הלב / לב סולודקין

אמנות ההישרדות / מתן כהן

אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין 

כי בכל דור ודור חייב אדם לזכור את תחילת הדרך, מורשת הקרב הזו שיש לכל אדם. אצל אימא שלי זה היה כשלא היו לה חמישה שקלים לפלאפל, אצל הדודה יש סיפור על דירת שני חדרים ושלושה ילדים והדוד נסע עם הסובארו המתפרקת ונתקע בכביש ירושלים-תל אביב עם ארבעה ילדים וכלב. רק שאז זה היה בסדר, להם היה מותר לטעות. היה ברור שהם צעירים, שעכשיו קצת קשה ושיום יבוא והמצב ישתפר. אבל אצלנו, בדור שכולו וואי וואי וואי, לא קיים היום הזה. אין מצב שישתפר, יכול רק להיות יותר גרוע. ככה לפחות אומרים. יש רק דבר אחד בעלייה (מעבר למחירי הדירות כמובן) והוא רמת הייאוש של דור העתיד של ישראל.

אז לכל ה"אומרים", הרי החדשות: אנחנו הדור שיש לו הכול. כישרון והשכלה, יכולת בחירה, ידע, יכולת להתחבר בלחיצת כפתור לכל נקודה על הגלובוס, אפשרויות תקשורת בלתי מוגבלות ומוח ישראלי כמו שאין באף מקום בעולם. יש לנו רק בעיה אחת, אין לו חלום. הוא נקטע איפשהו בתיכון, כשהסבירו לנו שהדבר הכי חשוב הוא לעבור את הבגרות, כדי שנוכל לעבור את הפסיכומטרי כדי שנצליח לעבור את התואר הראשון ואז נעבור בקלות יתרה את התואר השני. כל כך הרבה מעברים שהתכוננו אליהם ועברנו אותם בהצלחה שבדרך שכחנו לאן למען השם אנחנו הולכים.

האם הילדה מאושרת?

באיזו אסיפת הורים בבית הספר התיכון, הזמין המורה למתמטיקה את אימא ואבא שלי (ההם מהמאזדה 2) והסביר להם שאם אמשיך להשקיע במועצת תלמידים במקום בפתרון פרבולות, אין סיכוי שאתקבל לטכניון. הוא היה נסער, אבא שלי הסתכל עליו במבט מפויס והסביר לו שהמדד שלו להצלחה שלי הוא "האם הילדה מאושרת". למורה לקח שתי דקות להרים את הלסת חזרה למקומה. בגזרתי, הפרבולות החליפו את מקומן עם 4 יחידות מתמטיקה ושקט נפשי. נאיבי, אבל אמיתי, המילים של אבא שלי הולכות איתי לאורך כל הדרך ונותנות לי את האפשרות לחלום. נכון, עם חלומות לא שוכרים דירת שני חדרים בפלורנטין, אבל הם הבסיס, האפשרות והיסוד להסתכל על המצב הקיים ולטפס עם הרבה עבודה קשה למקום טוב יותר.

אנחנו הילדים של עודף, שנת 83. עודף חברים בפייסבוק, עודף בגדים בארון, עודף אפשרויות לימוד, עודף היצע של דירות 4 חדרים חדשות מקבלן, שהפכו להיות החלום הכי גדול של הדור שלנו. ועודף, איך לומר, מבלבל לפעמים. כל כך הרבה רעשים שמחפים על חוסר במצרך נדיר אחד: זמן לחלום. הרגע הזה שבו אתה יושב עם עצמך ונזכר במה שאתה באמת רוצה, מה אני באמת אוהבת, ומה עושה לי טוב, ולא מה עושה טוב ל"אומרים".

חובת המעשה עלינו. אנחנו הדור שמתחיל מהפכה. בעולם החדש שלנו, הטכנולוגיה מחליפה אנשים והעובדים החדשים צריכים תכונות וכישורים שלא היו בלקסיקון של ה"אומרים" מדור ה-X. רב-תחומיות, יצירתיות, יכולת אנלוגיה, חשיבה מרחבית, גמישות ועוד תכונות רבות, שאם נודה על האמת, אף אחד לא הכין אותנו אליהן במסגרת הקורס "תלמד כדי לעבור את המבחן, כדי שתוכל להגיע מוכן למבחן הבא".

החדשות הטובות הן שבעוד 10 שנים בדיוק יתחלפו היוצרות וגם אנחנו נוכל לשבת מדושני עונג, איש תחת גפנו בגינת וילתו ולדבר על הדור הצעיר והלא-מוצלח. החדשות הטובות עוד יותר: חובת ההוכחה עלינו! יש יגידו שזה נאיבי ושזה בסדר. כשיש חולמים בשטח יש תמיד גם כמה "אומרים". רק חבל שעוד לא המציאו אפליקציה שמשתיקה את הקול שלהם, לפחות לרגע, ומאפשרת לנו להתחיל להגשים חלומות במקום לפחד ממה שיגידו אחרים.

הכותבת בת 28, בעלת חברה לרעיונאות עסקית ושיווק יצירתי. בעלת תואר ראשון ושני מהאוניברסיטה העברית בירושלים.