מרינה מינדר: "לכולנו יש פחד מנטישה"
את "השקר הראשון שלי" כתבה מירנה מינדר האיטלקיה על ילד בשם לוקה שמוצא את אמו מתה, ושומר על כך בסוד. "כשאנחנו מרגישים בודדים ונטולי תקווה, נותר לנו רק הדמיון שלנו כדי להתגבר על המכשולים", היא אומרת בראיון
- קווין פאוארס: חייל מצטיין, סופר פצוע
- קפטן מארוול בגרסת 2013
- סלינג'ר: לא מחדש, מייאש
"הסיפור הזה מספר את הפחד האינטימי שלנו להינטש", מסבירה מנדר בראיון באמצעות הדואר האלקטרוני. "לכולנו יש לוקה קטן בתוכנו, וכשאנחנו מרגישים בודדים ונטולי תקווה, אנחנו לא יכולים לעשות דבר אלא להשתמש בדמיון שלנו כדי להתגבר על הבעיות והמכשולים".
לוקה הוא גיבור הרומן הקצר "השקר האמיתי הראשון", שרואה אור בימים אלו בהוצאת כתר, בתרגומה העדין והרגיש של יערית טאובר, המיטיב להעביר את קולו של הגיבור, המסופר בגוף ראשון, אמין ונוגע ללב.
"ניסיתי לחפור לתוך עצמי ולהיזכר מה היו הרגשות והפחדים העמוקים ביותר שלי כשהייתי ילדה", אומרת מינדר, "ואז נתתי ללוקה לספר את סיפורו, בצורה ספונטנית מאוד. היה לי כמובן כבר את הרעיון המרכזי, אבל פשוט נתתי לדמיון שלי להניע אותי, מילה אחר מילה, ללא מגבלות. התוצאה היא חזקה, אני חושבת, כיוון שלאורך המונולוג, הקורא יכול באמת לשמוע את קולו של לוקה".
שפה חשופה
מרינה מנדר נולדה בשנת 1962 בטריסט, עיר נמל בצפון-מזרח איטליה. כמו סופרים רבים אחרים, גם היא אהבה מאוד לקרוא ולכתוב כבר כשהייתה ילדה קטנה. "אהבתי את רויאלד קיפלינג, סטיבנסון, דפו, מארק טווין וגם את הומרוס", היא מספרת. "גיליתי את 'האודיסאה' דרך ספר קומיקס כשהייתי בת שבע. רובינזון קרוזו, טום סוייר ואודיסאוס היו הגיבורים האהובים עלי ביותר".
על אף אהבתה לספרות, מנדר לא פנתה מיד לכתיבה. בעת לימודיה בוונציה היא התמחתה באמנות, ורק לאחר לימודיה עברה למילאנו והחלה לעבוד במגזינים ועסקה בכתיבה שיווקית, תיירותית ועיתונאית. תשוקתה למסעות, וליבשת אפריקה בפרט, הובילה אותה לשלב את התשוקה השנייה שלה - כתיבה.
לאחר ששהתה למעלה משנה בדרום-מערב אפריקה היא כתבה את קובץ הסיפורים הראשון שלה, שנגנז בסופו של דבר משיקולים מו"ליים. אך הדבר לא הרתיע אותה, ומנדר הוסיפה לכתוב וסיפורים שלה פורסמו בבמות שונות. בשנת 2000 היא פרסמה קובץ סיפורים שלא התרחש בסוואנה של אפריקה, אלא במרחב עירוני אירופאי. אך בשני הקבצים ניכר אותו הלך רוח - כתיבה המעמיקה לנבכי הנפש האנושית באמצעות שפה חשופה - אותה שפה שבאה לידי ביטוי בספרה "השקר האמיתי הראשון".
מנדר מציינת כי בנוסף להיותו סיפור על פחד מנטישה, הסיפור הוא גם על בדידות עירונית. "יש בספר אם חד-הורית שאין לה יחסים חברתיים כלל, אנשים קרובים או מישהו להישען ולסמוך עליו. היא אישה צעירה שנותרת ללא כוחות לסחוב את כל המחויבויות של החיים על כתפיה. לצערי, פעמים רבות אנו שומעים או קוראים במהדורות החדשות סיפורים על אנשים שנמצאו מתים בדירתם ואף אחד לא הבחין בכך. לרוב אלו אנשים קשישים, אבל בעולם שבו אתה אפילו לא מכיר את שכניך, מי יודע".
את חושבת שספרות צריכה להציב מראה למציאות?
"בהחלט, אחרת זהו פשוט בידור. אמו של לוקה נהגה לצייר, היא עבדה במשרד, וככל הנראה היא לימדה את לוקה לאהוב ספרים ומילים. שניהם שייכים למעמד הביניים, כביכול נורמאליים מאוד. אבל כולנו יודעים שמבעד לחזות הנורמאלית, יכולה להתרחש דרמה קשה. אתה לא צריך להיות עני או מבודד כדי להרגיש אבוד ומפוחד בעיר גדולה ואכזרית".
החתול הוא חברו הטוב של האדם
בעקבות תאונת דרכים שהיו מעורבים בה מינדר, מכונית ופיל, במהלך שהותה באפריקה, נבצר ממינדר להמשיך במסעותיה, והיא החליטה ללמוד פסיכולוגיה קלינית בטורינו. העיסוק שלה בנפש האדם ניכרת היטב ב"השקר האמיתי הראשון": היא מניחה לגיבור הסיפור, לוקה, לחשוף את צפונות נפשו ואת המהלכים התודעתיים המורכבים שהוא נדרש להם, כאשר החתול בלו, שהוא ידידו היחיד, מתפקד גם כמעין פסיכואנליסט.
"כשכתבתי את 'השקר האמיתי הראשון' היה לי חתול כמו זה של לוקה, וכמוהו, גם אני תמיד דיברתי אל חיות המחמד שלי והן הבינו הכול, לפעמים יותר מאשר בני האדם. באשר לסיפור, לבלו יש תפקיד משמעותי. הוא החבר היחיד של לוקה, שלו הוא יכול לספר את האמת, ובעזרתו הוא מרגיש קצת פחות לבד. אבל מעבר לזה, לוקה מוכרח לטפל בו, וזוהי מחויבות שעוזרת ללוקה לבנות סוג חדש של בגרות מלבד הסיטואציה הדרמטית המרכזית של מות אמו".
אחת מיצירותיה המעניינות ביותר פורסמה ב-2006 - ראשית בצרפת ולאחר מכן באיטליה - תחת הכותרת "קטלוג של פרידות". המיוחד ברומן זה, מלבד היותו רומן מאויר, הוא שמנדר כתבה את הטקסטים בהשראת דימויים ויזואליים של האמנית Beppe Giacobbe, שנעשו עבור פרויקט אחר לחלוטין. התוצאה היא רומן מפתיע מאוד שבו ניכרת במיוחד תחושה של מלנכוליות לצד אירוניה - מאפיינים עיקריים בכתיבתה. יצירה זו, כמו גם אחרות, ובמיוחד "השקר האמיתי הראשון", שזכה להצלחה רבה ותורגם למספר שפות, הפכו אותה לאחד הקולות הבולטים והמעניינים בספרות האיטלקית העכשווית.
אף על פי שמנדר מתקשה לאפיין את הספרות האיטלקית הצעירה, היא מציינת כי "באיטליה יש הצלחה גדולה לספרות שמטרתה לגרום לקוראים להרגיש טוב. ספרות שמגישה להם משהו קל ולא תובעני. מצד שני, יש כמה קולות חשובים שאני מעריכה משום סגנונם והתמות שבהם הם עוסקים, כמו אנטוניו מסאנו".
איזו משמעות יש עבור מבוגרים כשהם קוראים סיפור מנקודת מבטו של ילד?
"בקריאה על דמות של ילד המספרת את הסיפור מנקודת מבטה ובקולה,
מבוגרים יכולים למצוא הדהודים לילדותם ויותר מכל, הם יכולים להתרגש לא רק מהדמות, אלא גם מהילד הנחבא שיש לכולם איפשהו בתת-מודע שלהם".
ברומן של מינדר, היא מתמודדת עם תמות של חרדה, דיכאון, בדידות, יתמות ואהבה. אף על פי שהרומן עגמומי מאוד, הוא נגמר באפשרות לגאולה, בדפיקה על הדלת.
מדוע היה לך חשוב להשאיר את הסוף של הסיפור פתוח?
"אני באמת מקווה שהאנושות מסוגלת לגאולה גם במצב שנראה כה חסר תקווה. ובמיוחד, אני חושבת שלילדים יש משאבים מדהימים שעוזרים להם להתגבר על הסיטואציות הנוראיות ביותר. רציתי שיהיה סוף פתוח לסיפור כיוון שאהבתי את הרעיון שכל קורא יכול להזמין את הסוף המתאים לו. הסוף הפתוח יכול לגרום לך לחשוב על אופן ההתייחסות שלך כלפי החיים, ואולי זוהי בעצם מהותה של הספרות".
