הילדים לא מחונכים? הם פשוט מחקים אתכם

בשלושת חודשי החופש הגדול הרצופים שעברו עלינו מצאתי את עצמי סובלת מאוד מהעובדה שהילדים שלי בילו שעות על גבי שעות רצופות מחוברים ל"קופסאות" שלהם: מחשב-טלוויזיה-אייפוד-wii, בסבב או במקביל. כעסתי, רגזתי, צעקתי, איימתי, ישבתי בערב חברות וקיטרתי עם כולן על המצב הבלתי נסבל הזה שחייב להיפסק. בצר לי אפילו עשיתי שיחת אימון אישי על הבריאות הנפשית שלי - איך להפסיק לחטוף ג'ננה מכך שהילדים שלי חיים בקופסאות.

הכתבות האחרונות בנושא חינוך בערוץ הורים :

שוב ישנתם רק 3 שעות בלילה? בי"ס לשינה טובה

3 שנים מסביב לעולם: איך משלמים על זה?

גם להורים מגיע לומר: "זה שלי!"

עד שבעלי, ככה בנון-שלאנט, כבדרך אגב כדי לא להכעיס את הלביאה, זרק בארוחת צהריים "אני לא מבין איך הורים שיושבים כל היום מול המחשב כועסים כשהילדים שלהם עושים את זה". טוב נו, אז חוץ מלהסכים לכל מילה ולשבת לכתוב על זה עוד כמה מילים, לא יכולתי לעשות הרבה. מה שנקרא, לאכול את הכובע שלי. קוראים לזה מודלינג, בעברית - דוגמה אישית, ואנחנו מוצאים את זה בתחומים נוספים בהורות ובחינוך. הנה שלוש דוגמאות מחיי היומיום:

1. סמארטפונים

אם בעבר המומחים היו מייעצים לחלק את שעות המחשב בין בני הבית כדי למנוע ישיבה רצופה של אחד הילדים מול המחשב ו/או מריבות אחים, היום זה כבר ממש לא רלוונטי. לרוב הילדים יש סמארטפונים משלהם מגיל צעיר למדי, ובלי לדבר על נזקי הקרינה אנחנו עדים לנזקי התקשורת שגורמים מכשירים אלה, המתיימרים להיות כלי תקשורת.

לא נדיר לראות משפחה שמסבה לשולחן האוכל/יוצאת לפיקניק כשכל חבריה, במקום לתקשר זה עם זה - יושבים עם הפרצופים בתוך הטלפונים.

ילדים רואים - ילדים עושים. סרטון למחשבה

איפה אנחנו בסיפור? תרימו את העיניים שנייה מהאייפון ותסתכלו על הורים - למשל בגינה הציבורית. שולחים את הילדים לשחק ובינתיים שקועים בוואטסאפ, בפייסבוק, או סתם מתעדכנים בחדשות. גם בחיי היומיום המבוגרים - אנחנו יושבים במסעדות, בישיבות צוות או בשיעורים באוניברסיטה, ורחוקים מלהקשיב לדובר. אז למה להאשים את הילדים?

מה עושים? מכריזים על זמן נקי ממכשירים. קראתי (בפייסבוק) שמישהו הציע לחברים שלו שבפעם הבאה שהם יוצאים למסעדה עושים ערימת טלפונים במרכז השולחן. הראשון ששולח עיניים או ידיים למכשיר שלו - משלם את החשבון. אפשר לעשות את זה בארוחה משפחתית - המסמס בזמן הארוחה ישטוף את הכלים, או משהו כזה.

2. פעילות גופנית

הורים רבים נוהגים לפנות לילדים שלהם במשפט בסגנון "כשאני הייתי בגילך... (כבר שכחנו כמה "אהבנו" לשמוע את הפתיח הזה מהורינו, הא) איך שהייתי מגיע מבית הספר - הייתי יוצא החוצה לשחק עם החבר'ה כדורגל, לרכוב על אופניים. ואתה רובץ כמו בטטת כורסה בבית כל היום. צא ותעשה ספורט".

איפה אנחנו בסיפור? מתי בפעם האחרונה אתה, אבא, יצאת לשחק כדורגל? מתי את, אמא, יצאת לריצה או להליכה? יועצי ההורות מייעצים לעשות פעילות גופנית משפחתית, יחד עם הילדים, אבל העצה הזו אינה מעשית עבור רוב המשפחות. כשזה מוטמע בנו באמת כאורח חיים (למשל, יש ערב קבוע בשבוע שאבא יוצא לשחק כדורסל עם החבר'ה, או שאמא הולכת לאירובי) - הילדים קולטים שפעילות גופנית סדירה היא חלק מהחיים.

לגבי המשפט הקבוע ממקודם, חשוב לזכור את ההבדל בין ההורים שהיו לנו, להורים שיש לילדים שלנו: רבים מאיתנו מודאגים - הרבה יותר משהורינו חששו לנו בילדותנו, שיקרה משהו לילדים בחוץ (ואם הוא ירוץ לכביש אחרי הכדור? ואם מישהו יפתה אותו בדרך? ואם חלילה יחטפו אותו? יאללה, שיישאר בבית מול המחשב). פשוט נוח לנו ומרגיע אותנו כשהילדים לידינו, ולכן אנחנו בכלל לא מעודדים אותם לצאת.

מה עושים? עושים. מחפשים ענף ספורט שאוהבים (אנחנו ההורים, כן?), מנסים להיזכר מה אהבנו לעשות כילדים (שחייה, ריקוד, רכיבה על אופניים, משחקי כדור, ואולי נרצה ללמוד קפוארה?) - ומתחילים. אם זה לא משהו שמהנה אותנו, אין סיכוי שנתמיד בזה. הילדים ירצו - יצטרפו. מציעים להם ללכת לחוג ספורט לבחירתם. זוכרים כל הזמן שזו בחירה שלהם ושזה יכול לקחת זמן.

3. ירקות, ירקות

הורים רבים מתלוננים שהילדים שלהם לא אוכלים, לא אוכלים כמו שצריך, ובעיקר לא אוכלים ירקות.

איפה אנחנו בסיפור? כשאחת מחברותיי הטובות הלינה על כך שוב ושוב, עימתתי אותה עם האמת בעודה מחזיקה את הכריך עם השוקולד שהכינה לעצמה יחד עם הכריכים של הילדים בבוקר: "יקירתי, ומה את אוכלת? ירקות? גבינות?". "מממ...", היא מלמלה, והלכה להעמיד את עצמה בפינה.

מה עושים? נכון שיש הרבה הורים שכן אוכלים ירקות והילדים שלהם לא, והפתרון נחלק כאן לשניים - דוגמה אישית, ואימוץ הסיסמה הקלאסית של הדיאטה "לא מכניסים אויבים הביתה". אם לא יהיו בבית חלופות נוחות וקלות יותר לפתיחה ולנשנוש (מי אמר חטיפים?) - הילדים יאכלו פירות וירקות. בקבוצת הורים שבה השתתפתי סיפרה אחת החברות שהילדים שלה מנשנשים אחר הצהריים גזר וגמבה וכולנו פערנו עיניים. אבל בהחלט אפשר להתחיל מענבים ומתפוחים חתוכים.

אבל...

שני אבל-ים חשובים:

1. אי אפשר להיות מושלמים

אם אנחנו ממש לא אוהבים ירקות ופחמימות ריקות הן עבורנו טעם החיים - נתקשה מאוד לאכול אותם "בשביל הילדים". כנ"ל לגבי המחשב, הסמארטפונים והפעילות הגופנית. אבל אם אנחנו מחליטים שטוב לנו עם עצמנו ושלא מתאים לנו להשתנות - שלא נצפה שהילדים יעשו כדברינו, כי ילדים עושים מה שההורים עושים, ולא מה שהם אומרים. אם אנחנו מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו - עלינו לקבל גם את הילדים שלנו כמו שהם. אנחנו לא מושלמים, גם הם לא.

2. לא כל דבר שמותר להורים, מותר לילדים

על הסוגייה הזו אפשר לכתוב כתבה שלמה, אבל חשוב להזכיר אותה כאן. הכללים והגבולות שחלים על הילדים - לא חובה שיחולו על המבוגרים. למשל, אם אנחנו לא מרשים לילדים לאכול בחדרים ועושים זאת בעצמנו - זה כי יש דברים שלאמא ואבא מותר ולכם לא, כמו לצפות בטלוויזיה אחרי השעה 21:00 בערב. אנחנו מסתכנים בזה שהם ישכפלו דפוסי התנהגות, אבל אם זה עקרון שחשוב לנו, נמשיך לעמוד על חוקי הבית.

הכותבת היא עתונאית ועורכת בתחום ההורות, לומדת הנחיית קבוצות הורים במכון אדלר. לעמוד הפייסבוק של רוני