מדוע בעצם שכר הבכירים כל כך גבוה?

בחודש שעבר פרסם המפקח על הבנקים, דודו זקן, הנחיות חדשות בנוגע למדיניות התגמול של בכירי המערכת הבנקאית. בין היתר, קבע זקן שמנהל לא יקבל בונוס העולה על 100% משכרו השנתי, וכי על היקף המענקים להיות תלוי באופן ישיר בביצועי הבנק.

החלטתו של זקן הגיעה על רקע הביקורת הנוקבת בתקשורת ובציבור, אשר עולה כל שנה בעת פרסום הדו"חות השנתיים של הבנקים, עת מתגלה כי מנכ"לי הבנקים מקבלים שכר בסיס הנאמד במספר מיליוני שקלים, אליו מתווספים בונוסים שמנים והטבות שונות. ביקורת זו מצטרפת למודעות הגוברת בציבור לעלייה המטאורית בשכר הבכירים בישראל.

כך לדוגמא, מכון אדווה מצא כי בעוד בשנת 2000 שכר המנהלים הבכירים במשק (בחברות הנסחרות במדד ת"א 25) היה גבוה פי 50 מהשכר הממוצע במשק, הרי ב-2010 שכרם קפץ לפי 110 (!) מהשכר הממוצע. זאת, יש להזכיר, כאשר 74% מהשכירים מרוויחים פחות מהשכר הממוצע במשק.

מדוע שכר הבכירים כל כך גבוה? והאם הוא מוצדק בראייה כלכלית? במילים אחרות, האם אפשר לטעון כי זהו שכר הוגן, המגיע להם בזכות?

שאלת התגמול (Compensation) לו זכאים עובדים על עבודתם היא סוגיה מרכזית בחקר הכלכלה, שכן היא מהותית הן לאפשרויות הייצור של המשק, והן לחלוקת המשאבים שבה. התיאוריה הכלכלית המקובלת (התיאוריה הניאו-קלאסית) מספקת שלושה הסברים מרכזיים לסוגיית השכר.

הסבר ראשון מתבסס על המושג של גְמול. זהו הסבר המכוון כלפי העבר, ורואה בשכר תגמול על התפוקה ("הביצועים") של העובד. התיאוריה גורסת שכוחות ההיצע והביקוש בשוק העבודה דוחפים לנקודת שיווי משקל בה כל עובד מתוגמל בהתאם לתוספת ההכנסות שהוסיף לפירמה ('התפוקה השולית' בעגה הכלכלית).

מבלי להיכנס לוויכוח אם מנגנון קביעת שכר כזה הוא רצוי בעינינו, קשה לראות בעיקרון זה את הבסיס לרמת השכר של בכירי הבנקים. עיקר הביקורת בתקשורת בסוגיה זו נוגעת בדיוק להיעדר התלות של השכר והבונוסים אותם מקבלים הבכירים, בביצועי הבנקים תחתיהם.

כך, בדיקה של דה-מרקר (סיון איזסקו, 03.06.13) מצאה קשר רופף בין שכר הבכירים בבנקים לתשואה על ההון שהניבו לבנק, ומחקרים בארה"ב העלו תמונה דומה (דו"ח בנק ישראל, 2001). בהמשך לנקודה זו, מעניין לראות כי הבנקים עצמם לא מנמקים את גובה חבילות השכר במונחי ערך התרומה לבנק של הבכיר.

את שכרו של שיאן השכר אלי יונס (10.2 מיליון ש"ח ב-2011), מנכ"ל בנק מזרחי-טפחות לשעבר, הצדיקו בבנק באומרם "כשהבנק מצליח, המנכ"ל זוכה לשכר נאות". נשמע הוגן, אך מדוע הצלחת הבנק מתבטאת במנכ"ל שלוקח הביתה פי 33 משכרם הממוצע של יתר עובדי הבנק? האם זהו היחס האמיתי בין מידת התרומה שלהם?

ביקורת זו מתחברת לדיון הער בעניין הריכוזיות הגדולה במערכת הבנקאית, כאשר מרבית הפרשנים הכלכליים מסכימים כי עיקר רווחי הבנקים נובע מחוסר התחרות במערכת הבנקאית ובעצם מניצול כוחם אל מול משקי הבית. בהינתן המבנה הלא תחרותי בענף, רווחיות הבנקים בפני עצמה בוודאי לא מהווה עדות לתרומה יוצאת דופן של מנכ"ל כלשהו, המצדיקה שכר כה גבוה.

שכר אלטרנטיבי

הסבר שני שהתיאוריה הכלכלית מציעה לשאלת קביעת השכר נוגעת לרעיון של "שכר אלטרנטיבי". במקרים בהם "השוק למנהלים בכירים" אינו תחרותי לחלוטין, השכר לא בהכרח נגזר מהתרומה של עובד לחברה, דבר שגם קשה פעמים רבות לאמוד, אלא מערכו של העובד בשוק. במילים פשוטות, אם אנו מעוניינים במנהלת מסוימת, עלינו לשלם לה לפחות מה שהמתחרים מציעים לה.

האם טענה זו רלוונטית לענייננו? האם למנהלי הבנקים אלטרנטיבות אמיתיות ברמות שכר כאלו? סביר להניח שלא. כפי שכותב גיא רולניק בדה-מרקר (30.8.13), "שום בנקאי ישראלי לא קיבל מעולם הצעה כספית משמעותית מבנק בינלאומי או מחברת ענק זרה". מעבר לכך, הוא מספר שכאשר שאל שלושה בנקאים אשר היו מועמדים לתפקיד מנכ"ל בנק לאומי, אם יהיו מעוניינים בתפקיד גם אם הדירקטוריון יחליט להפחית את שכרו של המנכ"ל החדש ב-80%, הם "חייכו במבוכה וענו 'כמובן' ".

תגמול מכוון לעתיד

לבסוף, הסבר שלישי לסוגית התגמול מכוון לעתיד, ורואה בשכר או בבונוס אמצעי לתמרץ את העובד להשיג תפוקה גבוהה יותר. לפי רציונאל זה, פירמות יקבעו את התגמול כך שיהיה יחס אופטימאלי בין העלות (השכר) הנדרש לתמרץ את העובד לבין התפוקה שיפיק עובד מתומרץ זה.

הישגיות בקרב עובדים ומנהלים היא כמובן חשובה, אך גם שיקול זה לא נראה כתשובה משכנעת לשאלת שכר הבכירים. אם הבונוס של מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן, 3.7 מיליון ש"ח עבור שנת 2012, היה נחתך במחצית, האם התמריץ שלו היה נפגע? וחשוב מכך, האם לא ניתן למצוא מנהל אחר המסוגל להשיג תוצאות דומות עם תמריץ נמוך יותר?

עד כה לא הצלחנו למצוא הצדקה כלכלית לשכרם הגבוה של בכירי הבנקים, ויתכן שהסיבה לכך היא שחיפשנו אחריה בעולם המושגים הלא נכון. תרנו אחר הסבר כלכלי שיגרום לנו לראות את חבילות השכר כראויות, אך התשובה נמצאת במקום אחר: בספירה הפוליטית.

את הגידול בתגמול לבנקאים הבכירים יש להבין כחלק מסוגיה רחבה הרבה יותר, סוגיית חלוקת העושר בחברה. הגידול בשכר המנכ"לים הינו כאמור תופעה שאינה ייחודית למגזר הבנקאי, וכן לא ייחודית לישראל. היא מהווה נדבך אחד בתהליך נרחב של ריכוז העושר בידי מעטים, תהליך המתרחש בכמעט כלל מדינות המערב.

ושאלות של חלוקת רווחים ועושר, שאלות של פערים ואי-שוויון, חורגות הרבה מעבר לגבולות השיח הכלכלי המצומצם. אלו הן שאלות פוליטיות במהותן, כיוון שאופן חלוקת ההכנסות, לאורך כלל ההיסטוריה, היא תמיד תוצאה של יחסי הכוחות בין בעלי ההון למעמד השכירים (ללא המנהלים הבכירים). המחשה חשובה לכך הם מאמריו של הסוציולוג הפוליטי השבדי, וולטר קורפי, שמצא כי אי השוויון בהכנסות במדינות המערב עולה כאשר כוחו הפוליטי של העבודה המאורגנת (איגודי העובדים ומפלגות שמאל) נחלש.

"המנצח-לוקח-הכול"

חיזוק נוסף להסבר הפוליטי ניתן בידי הכלכלן האמריקאי אלן קרוגר, הבוחן את הגידול העצום באי-שוויון בארה"ב, מדינה בה ה-1% העליון מחזיק ב-20% מהעושר של החברה. על בסיס דפוס חלוקת ההכנסות קיצוני זה, קרוגר מאפיין את מצב המשק האמריקאי בתור "כלכלת המנצח-לוקח-הכול" (Winner-takes-all economy), ומראה כי אי-השוויון הקיצוני בחלוקת הכנסות הוא תוצאה ישירה של תמורות ביחסי הכוח: התחזקותם הפוליטית של בעלי ההון על חשבון ארגוני העובדים הובילה למיסוי פחות פרוגרסיבי, ולשחיקה משמעותית בשכר המינימום.

החידוש בניתוח של קרוגר הוא שהמושג "המנצח-לוקח-הכול" לא משמש רק לתיאור תוצאת חלוקת העושר, אלא לתיאור נורמת ההשתכרות הנוכחית. עקרונות מוסכמים של התחלקות ושותפות בפירות ההצלחה פינו מקום לנורמה של מתן תגמול לא-פרופורציונאלי לעומד בראש. מי שמצליח להגיע לפסגה, זוכה ב"שכר נאות", במנותק מתרומתו הישירה, כי ככה מקובל.

כיצד מצדיקים שכר שנתי של 2 מיליון ש"ח (לפני בונוסים) ליו"ר בנק לאומי דוד ברודט? "תנאי ההתקשרות עומדים באמות המידה הנהוגות במערכת הבנקאית בישראל". נדמה כי מצאנו סוף סוף את ההסבר לגובה השכר. שכר שערורייתי של בכיר אחד מוצדק על בסיס שכרם השערורייתי לא פחות של השאר. העיקרון של "המנצח-לוקח-הכול"

ממחיש את האתוס שהתפתח בישראל, שתרם לנורמת התגמול המנופח. מתן בונוס למנכ"ל בנק בגובה 15 משכורות שנתיות של עובדיו כבר לא נראה לנו כל כך חריג. הוא אולי אפילו הכרחי, שחלילה המנכ"ל לא יעלב שקיבל פחות מהיתר.

כפי שציינתי, המודעות לנושא שכר הבכירים אכן גוברת. אך מעבר למאבק להחלשת כוחם של בעלי ההון, עלינו להילחם להחזרת האתוס שאבד, להחזרת עקרונות של שכר הוגן וחלוקה הוגנת, במקומות העבודה ובחברה בכלל. עלינו להשכיל לראות מבעד לנימוקים הכלכליים והעסקיים, ולזכור כי סוגיית פערי השכר היא בראש ובראשונה סוגיה פוליטית וערכית.

• מאור מילגרום הוא מסטרנט לכלכלה באוניברסיטה העברית, חבר ועד מנהל במכללה החברתית-כלכלית ומרצה בתכנית העמיתים שלה.
  

• המכללה החברתית-כלכלית מונעת בידי פעילים ואנשי אקדמיה המלמדים בה בהתנדבות, ופועלת כדי להקנות לתלמידים בכל הארץ ידע ביקורתי ותיאורטי על החברה הישראלית - לצד כלים מעשיים לשינוי חברתי. המדור מגיש שיעורים מתוך תוכנית הלימודים של המכללה.
• לכל השיעורים לחצו כאן .