אני צריך שינוי
חייב להגדיל את העסק, להצטרף לחברת סטארט-אפ, חייב להיות יותר עם הילדים, חייב לצאת מלולאת ההישרדות. טור בסדרת "הדור האבוד"
הרמתי את היד ובכל הכוח הטלתי אותה על השעון מעורר, השעון בתגובה השמיע חרחור-צלצול, נשימה אחרונה. "מזל שלא שמתי את הסלולרי כשעון מעורר", אמרתי בקול רם והתיישבתי על המיטה. האישה מעיפה בי מבט וממשיכה להתארגן. כבר חודש אני חש כזומבי. "הכנת כריכים לילדים?", אני לא עונה. קם מהמיטה ומדדה למטבח, מציץ בילדים הצופים בערוץ 23. האם אני מדמיין, שומע את הקול של מרקו מהמרקע. "הלב" רץ בלופ כבר שלושים שנה, על מה לעזאזל נותנים להם כסף. "גנבים" אני מסנן בשקט. "אל תדבר ככה ליד הילדים", האישה נוזפת. אוף, איך היא שומעת אותי.
הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.
האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il
אני מגיע למטבח. לשם מה הגעתי לכאן? אני שואל את עצמי וחוזר לחדר האמבטיה. הילדים צחצחו שיניים, הם מסיימים משחת שיניים ביומיים, איך זה? אני מנסה להירגע. זה תרגיל של החברות שמייצרות את משחת השיניים. כל פעם מגדילות עוד קצת את הפייה כדי שהמשחה תישפך לילדים על כל הכיור. אני רוצה להעיר לילדים אבל אני כמעט לא רואה אותם. רגשי אשם. שוטף במים את הלכלוך בשתיקה.
הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות
החיים בסנדביץ' / מירב צובירי
אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה
אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי
אל תלכו עם הלב / לב סולודקין
אמנות ההישרדות / מתן כהן
אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין
אני מדדה לדלת הכניסה, חולף על פני אשתי, שכותבת איזשהו מייל לפני היציאה לעבודה. לוקח את העיתון, סוגר את הדלת ומפטיר כמה מילים של חיבה לרעייתי. כמה את יפה כשאת שאת עסוקה או משהו בסגנון. היא מיישרת אליי מבט. "צריך לארגן את הילדים", היא כועסת. הולך לשירותים, מתיישב על האסלה. איזה שקט נפשי, אני מחייך. מחוץ לדלת יש צעקות, אני לא מקשיב. פותח את העיתון. אוף, על הבוקר להתעצבן. איזה חרבון. אני מעביר דפים מהר. אוף, עוד אקזיט שאני לא קשור אליו, הפנסיה נשחקת עוד קצת, עוד מדושן הון שקיבל כסף. ואני בכלל מדור ה-X או ה-Y? אם אני יליד 78, לאיזה דור אני שייך? כבר עשר פעמים עברה במוחי המחשבה הזאת, אני מחליט לבדוק את זה אחר כך. למה אני קובע משימות כאלה טיפשיות? על זה אני מבזבז את הזמן? הלקאה עצמית.
"הכנת כריכים לילדים?", היא שואלת שוב, ואני שוב לא עונה. למה אני לא עונה לה, אני שואל את עצמי ואין לי באמת תשובה. אני עובד מסביב לשעון. עבודה קבועה של ארבעים שעות בשבוע במשרד ממשלתי, עובד כוח אדם ללא קביעות. ללא קידום. במשכורת נמוכה. במקביל, עובד כעצמאי, עוד כארבעים שעות בשבוע. ועדיין נשחק במשחק ההישרדות. גם את הילדים לא יוצא לי לראות. אני מעביר דף בעיתון, מוציא את הנייד ושולח מיילים בנושא לכמה חברים. שלא רק לי יהיה בוקר זיפת.
אני יוצא מהשירותים, מהיר כברק חומק למטבח. מציץ. האישה עוד במיילים, הילדים צופים בדודו זר. מה, גם פרפר נחמד בלופ? "הכנת כריכים לילדים?", "כן מזמן", אני אומר תוך כדי שאני מורח את הכריך וחצי והקוטג' נשפך לי על השיש. במחיר הזה של הקוטג' לא אבזבז אף טיפה לבנה, אני מגרד את השיש.
חוזר לשירותים. המקום השקט. כתבה על חברת טבע, שני עמודים. אני לא קורא אבל כועס. אני מביט בתעודות שלי על קיר השירותים הסדוק. דוקטורט בהצטיינות כתוב באותיות קידוש לבנה. מה זה מועיל לי שיש כל כך הרבה דוקטורים וכל כך מעט עבודה. המדינה חייבת לרסן את האוניברסיטאות, מייצרים דוקטורים לביולוגיה כמו נעליים. "יאללה, אנחנו יוצאים, להתראות", אומרת האישה.
אני מוריד את המים. חייב לעשות שינוי, אני מהרהר. חייב למצוא הזדמנויות להצטרף לחברת סטארט-אפ, חייב לנסות להגדיל את העסק העצמאי, חייב להיות יותר עם הילדים, חייב לצאת מלולאת ההישרדות הזו. הזמן רץ ואני לא מגיע לשום מקום. אני מגיע לעבודה הקבועה במשרד הממשלתי. מעביר כרטיס, כך במשרד מודדים את האיכות שלי. מעביר שוב את הכרטיס, כדי להבטיח שייקלט במחשב. מתיישב מול המקלדת ומקליד מכתב התפטרות. ימים יגידו אם זו הייתה החלטה נבונה.
ד"ר אלחנן מאירוביץ, בעל עסק עצמאי, מומחה לניהול ואוטומציה של מערכי ידע בקבוצות מחקר ופיתוח בתחום הקליני, פרה-קליני והפארמה, בן 35, נשוי באושר פלוס שניים, תושב ארעי בחדרה. אימייל: elhanan.me@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
