חזרתי ארצה כדי להיות פראייר

אז חזרתי הביתה. אחרי עשר שנים בניו יורק באנו לחיות כאן. לא לגור, לחיות - ויש הבדל גדול. כן, אביבה, אוהד, עידו ואני החלטנו לחזור לארץ. כולם בלי יוצא מן הכלל, כולל משפחה, שאלו אותנו בפנים מבועתות: למה?! בשנה הראשונה ענינו - כי פה אנחנו מרגישים בבית. המשפחה כאן, אנחנו רוצים שהילדים יתחנכו כאן. מדהים שגם היום שואלים אותנו למה, אבל כיום קצת קשה יותר לענות.

אנחנו משפחה מוזרה, אני יליד עיראק, אביבה ילידת ברית המועצות לשעבר. הוריי ואני עלינו בשנת 1971, אביבה והוריה עלו ב-1974. את בננו הבכור ילדנו בישראל ב-1997 ואז טסנו לניו יורק לכמעט עשור לכתוב שני דוקטורטים. בניו יורק התווסף עידו למשפחה ושנה לאחר מכן חזרנו לכאן. למרות שלאביבה הייתה עבודה עם מסלול לקביעות באקדמיה ואני גם עבדתי ומצבנו הכלכלי היה טוב מאוד הגענו כשני מדענים חוזרים לארץ, מלאי חדווה ורצון לחיות כאן ולגדל את ילדינו.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

החיים בסנדביץ' / מירב צובירי

ויתורים מובילים להפקרה / דניאלה וייס

רצינו להיות קרובים למשפחה ולחברים. עם הגיענו, גילינו שאין דבר כזה קרוב. כולם עובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה ובסופי השבוע כולם כל כך תשושים שאין מצב לעשות דברים יחד. ויש כאלו, תאמינו או לא, שעובדים גם בסופי השבוע. אז ניסינו להיות חיוביים ואמרנו שאנחנו רוצים שהילדים יתחנכו בארץ, שהרי "אין כמו החינוך הישראלי". אחרי כשבע שנים בישראל אני שמח להגיד שטוב שאין כמו החינוך הישראלי - נדחפים בתור, בכביש נוהגים כמו במלחמה, אין סבלנות או סובלנות לכלום - והעיקר כל אחד חושב שהוא יודע הכי טוב. על החינוך אינני רוצה להרחיב. זה נראה לי כמו התעללות בגווייה.

ואז הגענו ליוקר המחיה, שנינו משתכרים יפה ולכן בחנתי את אורח חיינו ומה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו. במשך שנים אני אומר שזה לא יכול להיות שזוג נעליים עולה כאן כ-750 שקלים ואילו בארצות הברית עולה אותו הזוג בדיוק כ-240 שקלים. למה? ענו לי שאני לא מבין, אוי כמה שאני שונא את שילוב המילים הזה. אבל ניחא, יש מסים, יש עלויות נוספות, תראה זה המצב. טוב, אמרתי, אבל כמה מסים? כמה עלויות? אמרו שיש הרבה. שאלתי, ומה לגבי כלי רכב? אמרו כן, 128% מס על רכב וזאת עדיין מבלי לחשב את עלות המסים על הדלק שגם היא גבוהה מ-100%.

אז קיבלתי את זה והמשכתי בדרכי, אולם בקיץ האחרון נפל דבר - במהלך שהות בניו יורק ירדתי לסופר לקנות מצרכים כי הילד ביקש מצרך ישראלי. ניגשתי למדף בידיים רועדות מחשש שהמחיר יהיה גבוה. התפלצתי שאני עומד לשלם מסים, עלויות ועוד. עד מהרה התחלף הפחד בזעם בלתי ניתן לשליטה: מחיר המוצר הישראלי בניו יורק היה כמחצית ממחירו בישראל. "מה?" שאגתי בחנות, איך זה יכול להיות? חשבתי שאולי זה רק ניו יורק? ובכן, מאתמול אני יודע שזה קורה גם בברלין, בלונדון וכנראה בעוד מקומות. אז מה קורה כאן? ובכן, יש לי תשובה - אנחנו פראיירים.

שנים שיבחו את הישראלים ואמרו שזה עם חכם ובעל יכולת הבנה ומיקוח. זה עומד כעת בשורה אחת עם התמה של "עם הספר". לא עם ולא ספר. פשוט טיפשים. אני לא מציע מכאן חרם צרכנים על מוצרים שמחירם לא הגיוני. אני מציע גישה חדשה של צריכה ועמידה על המקח, אני מציע שינוי בהרגלי הצריכה של הישראלי - לא לקנות ולא לשלם. לא מחאת הקוטג', כמחאה זמנית שלאחריה הכול חזר לקדמותו, אלא חינוך מעמיק ומהותי בנושאי צריכה, השוואת מחירים עם חו"ל, יצירת קואופרטיבים אזרחיים, קניות מרוכזות - בעידן האינטרנט זה לא בעייתי כלל. יש לנו גם את האוכלוסייה הדתית שממנה ניתן ללמוד. עדיף שננהג כך מאשר להמשיך "להתבשם" מנתונים על כך שיותר ממחצית האזרחים בישראל חשבו על הגירה מישראל.

ד"ר הני זובידה, מרצה בכיר בחוג למדע המדינה, המכללה האקדמית עמק יזרעאל ובעל הבלוג "ביקורת ולא בהכרח בונה"

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il