"אני בת 54 וכל מה שאני רוצה זה להיות אמא"

יש לי הרבה מה לומר, אבל אתחיל דווקא מהסוף. שמי תמי אילן, אני בת 54, אני רוצה להיות אמא - ולא אוותר עד שזה יקרה.

עכשיו אתם, כמו לא מעט אנשים אחרים, ודאי מרימים גבה ושואלים: "בגיל שלך? לא יהיה לך קשה מדי? כשהבן שלך יחגוג בר מצווה את תהיי כבר בת 67, זה לא מפריע לך? איך ירגיש הילד עם הורים כל כך מבוגרים? חשבתם גם עליו?".

עוד על פונדקאות בערוץ הורים :

פונדקאית: אמרו לי "אולי תעשי עוד ילד משלך?"

"הוא התינוק שלי - אבל המדינה לא מכירה בי כאמא"

מחקר בדק: כמה עולה פונדקאות בישראל ובחו"ל

אני מודה שאין לי תשובות מספקות לכל השאלות הללו, שגם אני שואלת את עצמי, אבל בסופו של דבר התשובה היחידה שאני מגיעה אליה היא שיש לי ולבעלי כמות אהבה כל כך גדולה לתת לילד שיוולד, וזה מה שחשוב באמת.

כבר השלמתי עם העובדה שלא אהיה אמא

גם אני לא חשבתי שאגיע לגיל כזה ולא אהיה כבר אמא, ככה זה פשוט יצא. נולדתי בחדרה למשפחה חמה ואוהבת כשכל הדודים והדודות לידנו, ומשפחה גדולה זה דבר מובן מאליו מבחינתי. כמו כולם למדתי בבית ספר יסודי, תיכון והלכתי לצבא. בתקופתי היה מחסור בכוח עזר בבתי החולים והחליטו לשלוח אותי ל"הלל יפה" לעזור לאחיות.

הייתי בת 18, ילדה של בית, והמפגש עם אנשים חולים, בודדים, במחלקות הפנימיות הכביד עליי, לכן ביקשתי

לעבור לשרת בחדרי הלידה, שם נוצרים חיים. במשך שנתיים פגשתי שלל יולדות והצפייה בלידות שונות, כשזעקות הכאב נשמעות מצד אחד ובכי תינוקות מהצד השני, הייתה חוויה משמעותית עבורי, שנטעה גם פחד מסוים וגם משיכה בלתי מוסברת לכל מה שקשור בהריון ולידה. רק בדיעבד אני מבינה כמה חוויות ספציפיות יכולות להשפיע על חיינו אפילו מבלי שנדע.

לאחר השחרור מהצבא עבדתי והמשכתי לגור עם הוריי. חשבתי שאמשיך כך עד שאתחתן - אבל החתונה לא הגיעה. היו כמה קשרים שהיה נראה שאולי יתפתחו לכיוון, אבל זה לא קרה. בדיעבד ברור לי שגם אני לא הייתי קלה והעטיפה של הבית לא תרמה לכך. הייתי בררנית וכך חלפו להן השנים מבלי שהרגשתי, והביציות שלי, שחיכו בסבלנות, הזדקנו יחד איתי, וכבר נראה היה לי ולכולם שלהיות אמא זה לא דבר שיקרה לי.

בהדרגה השלמתי עם המצב. השקעתי את אהבתי לילדים באחיינים שלי, שקיבלו דודה אוהבת ומסורה שבורחים אליה כשאבא ואמא מעצבנים אותם.

ואז הגיע האביר על המשאית הלבנה

ואז, יום אחד, כמו באגדות, הופיע בעלי בפתח ביתי, לא על סוס לבן אלא על משאית מלאה תכולת בית.

שלמה מבוגר ממני בשלוש שנים, גרוש ואב לשלושה ילדים בוגרים. לפני 11 שנים, כשנה לאחר שהתגרש, הוא ראה אותי והחליט שאני אהיה בת זוגו - רק שאני כלל לא ידעתי על כך. הוא ניסה בכל מיני דרכים להכיר אותי, אבל התשובה שקיבל מהסובבים אותי הייתה "אם היא תראה אותך היא לא תירצה אותך", אבל שלמה לא אמר נואש.

הוא שמע שאבי משכיר את יחידת הדיור הצמודה לבית הורי והחליט לעבור אליה, למרות שיש לו דירה משלו, מתוך מחשבה שאתרגל אליו ולאט לאט, מבלי שארגיש, הוא ייכנס ללבי ולחיי ויהפוך לדבר הטוב ביותר שקרה. והוא צדק.

תקופה קצרה לאחר שהתחלנו לצאת הוא אמר "מתחתנים", וכמו שהיום הזה נראה לי במרחק שנות אור במשך 52 שנותיי, כך זה הפך לדבר הכי פשוט וברור באותו הרגע.

שלמה רצה חתונה גדולה וחינה ואילו אני הרגשתי שזה לא מתאים בגילי, אבל הוא לא ויתר. אחרי שנישאנו הוא אמר: "עכשיו מביאים ילדים", ואני צחקתי: "בגילי? לך כבר יש ילדים בוגרים". אבל גם הפעם הוא לא ויתר, ובזכות העקשנות שלו הרגשתי שכל יום אני מתחילה לחלום על זה קצת יותר, שאולי זה באמת לא מאוחר, אולי זה עוד יקרה. וכמובן שגם המחשבות על מה יגידו ואיך זה יהיה להיות אמא בגילי ניקרו בי.

המחשבות לא הרפו ממני. הייתי קמה עם זה בבוקר והולכת לישון עם זה בלילה, וכל פעם שאמרתי אין טעם, שלמה אמר: "אין דבר כזה - זה יקרה".

ניסינו הכל - ודבר לא קרה

וכך התחלנו את המסע להורות. הפגישה הראשונה עם הרופא הייתה מפחידה. הבנתי שעליי לקחת הורמונים, לא נגד גיל המעבר אלא בעד נעורים, כאלו שיכינו את הרחם שלי לקלוט את העוברים.

במשך שנתיים עברתי טיפולי פוריות שכללו לקיחת הורמונים, נסיעות לקייב כדי לקבל תרומת ביציות, בדיקות דם רבות. אני לא זוכרת כמה פעמים דקרו אותי. שעות, דקות ושניות מורטות עצבים בהמתנה לתשובה המיוחלת - והתרסקות כשזה לא קורה. שוב לאסוף כוחות ושוב להתחיל, כששלמה כל הזמן תומך.

כסף רב הוצאנו על תשלומים לרופא, לתרומת ביציות, טיסות שהות - אבל ראינו שלמרות שאנחנו ממשיכים לנסות, זה לא קורה.

לפני חודשיים שלמה העלה לראשונה את רעיון הפונדקאות, אחרי ששנינו כבר הרגשנו שזה לא הולך. אבל המחשבה שלא רק שזו לא ביצית שלי, אלא גם שמישהי אחרת תישא את ההריון הייתה לי קשה מנשוא. אז מה אני, צופה מהצד? החלטתי שאני לא מוכנה ושאמשיך לנסות להפוך לאמא בדרכים שניסינו.

אבל בלילה, לאחר שהוא הלך לישון, גלשתי באינטרנט והתחלתי לקרוא על אמהות מיועדות, על פונדקאיות, והרגשתי שאולי זו כן הדרך הנכונה שתעזור לי להיות אמא מהר יותר. מהקריאה הבנתי שאני לא עומדת בקריטריונים שקבע החוק בישראל לפונדקאות ושבשל גילי לא אוכל לעשות זאת בארץ, אלא רק בחו"ל.

זה קורה: נוסעים להודו לפגוש את הפונדקאית

ואז התחילו המחשבות והדאגות לרוץ: הדבר הראשון שחשבתי עליו היה איך אהיה בקשר עם פונדקאית שגרה בחו"ל? איך אדע שהיא עושה את כל הבדיקות, שומרת על ההריון? הרי הדבר שהכי חשוב לי הוא שיוולד לנו ילד בריא.

אבל ידעתי שאין לי ברירה אחרת ולכן היה לי מאוד חשוב לדעת שבודקים אותה, שרואים שהיא שומרת על ההריון. החלטתי שאם יהיה שם מישהו שאנחנו יכולים לסמוך עליו, שמעדכן אותנו שהכל בסדר - זה יספיק מבחינתי.

אחרי שלל בדיקות והמלצות הגענו למרכז להורות באמצעות פונדקאות, שהציעו לנו את התוכנית בהודו. הקשר המיידי שנוצר, התחושה שהפונדקאית בפיקוח מלא לאורך כל הטיפולים וההריון, הליווי שנקבל עד לאחר הלידה וגם המחיר - גרמו לנו להחליט לצאת איתם לדרך.

מיום שחתמנו על החוזה הכל התחיל להתקדם בקצב מהיר. מילאנו את המסמכים להוצאת ויזה רפואית והם הוגשו לשגרירות ההודית. אחרי שבוע קראו לנו לראיון. פחדנו שנצטרך לדבר באנגלית ולא ידענו מה ישאלו אותנו ואיך נדע מה להגיד, אבל קיבלנו את ההכנה המתאימה והגענו לשגרירות.

הראיון התנהל מול נציג שגרירות הודו ומתורגמנית. הוא שאל אותנו על החיים שלנו כמה זמן אנחנו נשואים, למה אנחנו צריכים לעבור תהליך פונדקאות, כמה זה עולה לנו ועוד ועוד.

יצאתי מהראיון מודאגת. "מה יהיה אם לא יתנו לנו ויזה?", שאלתי את שלמה, "זה יהיה המכשול בינינו לבין ילד משלנו?". אבל לשמחתנו בתוך שבועיים קיבלנו את הדרכון עם חותמת הויזה המיוחלת וההרגשה הייתה נהדרת - זהו, נוסעים להודו לפגוש את הפונדקאית.

מיד הלכנו לעשות את החיסונים הנדרשים, במרכז להורות באמצעות פונדקאות ארגנו לנו את הטיסות והמלון והכינו אותנו לכך שאנחנו נוסעים עם קבוצה של זוגות ועם מינה יולזרי, אחת ממקימות המרכז, שתלווה אותנו בנסיעה.

יום הנסיעה התקרב, ואיתו החששות. איך יהיה המפגש עם הפונדקאית? מה נגיד לה? האם נוכל לבקש ממנה לשמור על ההריון? שלמה היה מודאג מכך שיהיה לו קשה לראות אותה, ושלא עוזבת אותו התחושה שאולי מדובר בניצול מסוים, אבל אני חושבת שהכסף שניתן לה יעזור לה מאוד, וזה הרגיע אותי.

אמא שלי היא היחידה ששיתפתי. היא בירכה אותי ואיחלה לי בהצלחה.  וזהו, יצאנו לדרך. כבר היינו בהודו ולפני מספר ימים חזרנו לארץ. עכשיו ממתינים ובעיקר מקווים שבסופו של המסע שלנו נהפוך, סוף סוף, להורים.