חיים כמו עכברי מעבדה
כשהיינו קטנים אמרו לנו שמי שלומד ומשקיע יצליח. אז איך לעכברי מעבדה יש יותר זכויות מאשר לנו, הדוקטורנטים? סיפורו של זוג מ"הדור האבוד"
עיון קצר בשטף הטוקבקים המלומדים לסדרת הטורים על "הדור האבוד" מעלה תמונה של דור מפונק לכאורה היושב וממתין בסיומו של כל חודש לצ'ק מאבא'לה שיסדר אותו לשלושים הימים הבאים. אחרים יושבים ומאשימים את כל מי שהעז לא ללמוד בפקולטות לכלכלה, לניהול או לחשבונאות ובחר דווקא בלימודים בפקולטה למדעי הדשא באחריות הבלעדית לכך שהוא אינו סוגר את החודש. ובכן, תנו לי לחדש לכם משהו. גם אני, המסיימת את הדוקטורט שלי בנוירוביולוגיה, נמצאת בדיוק באותה הסירה.
הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.
האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il
התחלתי ללמוד מיד לאחר שירותי הצבאי מבלי לבזבז זמן בחיפוש עצמי או בטיול ארוך במזרח. למדתי בתוכנית המצטיינים למדעי המוח באוניברסיטת בר-אילן וקיבלתי תואר ראשון בביולוגיה ובפסיכולוגיה. לאחר סיום התואר הראשון התחלתי ללמוד לקראת תואר שני בנוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה באוניברסיטה העברית. כן כן, לא סתם "לימודי שקר" באיזו מכללה נידחת. כעבור שנה וחצי עברתי למסלול הישיר לדוקטורט.
הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות
לומדים שקר כלשהו ומתבכיינים / אורון ישראלי
החיים בסנדביץ' / מירב צובירי
אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה
אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי
אל תלכו עם הלב / לב סולודקין
אמנות ההישרדות / מתן כהן
אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין
גם בעלי היקר אקדמאי, עם דוקטורט בביולוגיה התפתחותית. הוא עושה כרגע פוסט דוקטורט בארץ, גם כן באוניברסיטה העברית. אף לא לרגע, במהלך שנות הלימודים הארוכות, לא חשבנו שאנחנו עומדים להתעשר מהמקצוע שבו בחרנו אבל גם לא חלמנו ששבע שנות הדוקטורט שבהן הרווחתי סכום עתק של, תחזיקו חזק, כ-3,500 שקלים לחודש ייחשבו לשבע השנים הטובות. לא האמנו שלעכברי המעבדה יש יותר זכויות מאשר לנו "דוקטורנטי המעבדה" העובדים מסביב לשעון, לילות, שבתות וחגים - כדי לגלות שמיד עם סיום הלימודים אנחנו לא מעניינים אף אחד.
לא האמנו שנגיע למצב שבו אדם עם שלושה תארים במקצוע "מבוקש" (כך הבטיחו לנו), עם שנים של ניסיון במגוון טכניקות מסובכות, יכול לחפש עבודה במשך יותר משנה כי המעסיקים רוצים "מישהו עם ניסיון" ולא, ניסיון במעבדה של שבע שנים לא מספיק ולא נחשב. אין די עבודה בתעשייה, ולכן רוב הסטודנטים המסיימים דוקטורט בביולוגיה ממשיכים לעבוד באוניברסיטה כפוסט דוקטורנטים על מלגת לימודים לא גבוהה וללא תנאים סוציאליים בסיסיים - ממשיכים להיות "עבדים משכילים".
כשהיינו קטנים אמרו לנו שמי שלומד ומשקיע יצליח. זו הייתה הדוגמה שראיתי בבית, אלו בדיוק המילים שאמרתי לחיילים שלי כשעזרתי להם להשלים 12 שנות לימוד במהלך השירות הצבאי, כי הרי מסביב, כל מי שלמד ורכש השכלה גבוהה ידע שעתידו מובטח. אבל משהו השתבש בדרך. כשאימא שלי הייתה בגילי, היא ואבא שלי יכלו להרשות לעצמם לרכוש דירת חמישה חדרים בשכונה טובה. כיום, אני ובעלי יכולים לכל היותר לרכוש חדר שירותים באותו אזור.
מישהו רואה אותנו מבעד לעשן הסיגרים?
והכי קל זה להאשים אותנו בפינוק, אבל רובנו לא מפונקים. אנחנו לומדים, אנחנו עובדים קשה ואנחנו מקדמים את המדע ואת המדינה שלנו בשתי ידיים יום אחרי יום. פרסמנו מאמרים במגזינים מדעיים נחשבים, הגענו להישגים יפים מאוד במחקר שלנו והסיפוק רב. אבל מעבר לסיפוק, צריך גם להתפרנס בכבוד ולהתפרנס בכבוד אי אפשר בזמן הלימודים ונראה שגם לא אחרי הלימודים. האם זה מעניין מישהו למעלה? האם מישהו בכלל רואה אותנו או שמא עשן הסיגרים המשובחים מערפל את הראייה? האם כל ההון של המדינה מיועד רק עבור אלו השולטים בשאלטרים של המדינה או עבור אלו שרק עושים עוד כסף מכסף? ומה איתנו, המדענים? מישהו באמת חושב שמדינת ישראל תמשיך להיות מעצמה של ידע והון אנושי אם ימשיכו לשלם לנו 6,000 שקלים בחודש?
וגיבורי המקלדת טובים מאוד במציאת פתרונות בסגנון "תמצאו עוד עבודה". ובכן, את השנה האחרונה העברתי בעבודת מחקר מהבוקר עד הצהריים, משם המשכתי היישר ללמד ילדים קטנים מדעים. כשחזרתי הביתה מיד אחרי שהרדמתי את הבת הקטנה שלי התיישבתי מול המחשב לכתוב מאמרים על מנת להרוויח בכבוד עוד קצת כסף. אבל האם זה הפתרון? לעבוד בכמה עבודות 12 שעות ביממה? ומי יגדל את הילדה שלי? מי ידאג להתפתחות שלה בשנים הראשונות החשובות?
אז נכון, אני לא רעבה ללחם, אני לא גרה באוהל ולמזלי הטוב יש לי את רשת הביטחון מההורים שלי היכולים להרשות לעצמם לסייע לי כשצריך, אבל עד איזה גיל? ואיזו רשת ביטחון אני ובעלי נוכל לספק לילדים שלנו? ואיך נסתכל להם בעיניים ונבטיח להם "אם תלמדו, תשקיעו ותתאמצו, עתידכם מובטח"?
מישהו שם למעלה צריך להתעורר, ומהר לפני שיהיה מאוחר מדי וזאת לא קלישאה. אנחנו רואים כבר כמה שנים איך חברים שלנו, קולגות שלנו, עוזבים אל מעבר לים לעיתים במטרה ללמוד שם מספר שנים ולשוב, אבל דבר לא מחכה להם, ולכן הם נשארים בחו"ל, מוצאים עבודה טובה ההולמת את ההשכלה ואת הכישורים שלהם וחולמים לחזור - אם יהיה לאן. וזה כל כך מגוחך שהמדינה מכשירה מדי שנה עשרות חוקרים צעירים ומוכשרים ושולחת אותם מכאן במתנה עם כרטיס בכיוון אחד מיד עם סיום לימודיהם.
כן, גם אני ובעלי התחלנו לשלוח את קורות החיים שלנו אל מעבר לים, אמנם מתוך רצון לנסוע להמשך לימודים לתקופה מוגבלת, אבל גם משום שאף אחד לא מציע לנו שום עבודה ראויה מחוץ לשערי האוניברסיטה. האם משהו באמת ישתנה כאן בעתיד הקרוב או שניאלץ לגדל את ילדינו בניכר?
סמדר הדס, מסיימת בימים אלו את עבודת הדוקטורט בנוירוביולוגיה שלה ומודאגת מעתיד המדע בישראל. אימייל: smadar22@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
