"הנסיך איגור": אופרה על רוסיה של פעם
"הנסיך איגור" שעלה בתל אביב על ידי האופרה החדשה ממוסקבה הוא מופע אופראי מרתק. אמנם שמרני במעט בסגנונו, אך דרמטי וקולח עם סולנים חזקים, שגם כשהם מגזימים הם עדיין מרשימים
ההפקה שראינו אמש (ד') היתה מרשימה ועשירה, ובסגנון של פעם. "הנסיך איגור" של להקת ה-Novaya Opera ממוסקבה שהופיעה על במת האופרה הישראלית, הופקה ועוצבה כמו גרנד-אופרה של פעם: תפאורות ענק, תלבושות ססגוניות, מקהלה עצומה ושירה בקולות עזי-עוצמה. לא היה כאן שמץ של ניסיון להחניף לעכשווי ולמודרני. זו אופרה "כמו שפעם עשו אופרות יפות" לחשה-נאנחה בעונג, הגברת הפולנייה שלידי.
חוב של כבוד
"הנסיך איגור" מתבסס על סיפור היסטורי אמיתי ברובו. רוסיה של המאה ה-12 היתה חשופה למתקפות חוזרות ונשנות של שבטים טורקיים שתקפו אותה ממזרח ומדרום, בהם הפולובצים, אויביו של איגור. והנסיך, גאה ותקיף, יוצא להדוף אותם, על אף ליקוי חמה מבשר רעות. הוא כושל במלחמה, רב צבאו מושמד והוא ובנו נופלים בשבי החאן קונצ'ק האימתני. אך האויב הנורא מתגלה דווקא כמסביר פנים יחסית, מפתה את הנסיך הרוסי האמיץ במנעמי החיים, ובמקביל בתו של החאן מתנה אהבים עם בן הנסיך הרוסי. בבית לעומת זאת אנרכיה.
אשתו הנסיכה נותרה אומללה וגלמודה בארמון, ואחיה בן הבליעל משתלט על העיר ועושה בה כבתוך שלו: חוטף בתולות להנאתו ומתהולל עם אנשיו במסיבות שכרות. סופו של דבר שאיגור ימחל על כבודו ויברח מן השבי, לכאורה, ישוב לעירו החרבה, ועוד בטרם יבשה דמעת הגיל הראשונה של רעייתו, כבר יצהיר שהוא הולך לכנס את כל צבאות רוסיה ולהשיב למולדת את כבודה האבוד.
המחוות הלאומיות הגרנדיוזיות, הצהרות האהבה הטוטאליות, מושגי הכבוד החגיגיים - כל אלה עושים את "הנסיך איגור" לאופרה רוסית שהרוסים אוהבים. ולא בכדי אין ולו רגע נתון אחד שלא נמצא ברחבי רוסיה בית אופרה כלשהו שמציג את "הנסיך איגור". תפקיד הנסיך עצמו, הוא מן התפקידים המבוקשים, עוד מימיו של גדול זמרי הבס הרוסיים, פיודור שליאפין (1873-1938), כאן בהקלטה מ-1924.
האופרה שלא תמה
בורודין היה בעצם מוזיקאי במשרה חלקית שבחלקית. עיקר עיסוקו היה ברפואה ובכימיה, ובהלחנה הוא עסק רק בחופשותיו. על "הנסיך איגור" הוא עבד במשך קרוב ל-20 שנים ומותו בטרם עת הותיר אותה בלתי גמורה. חבריו רימסקי קורסקוב ואלכסנדר גלזונוב סייעו לו בתזמור פרקים שלמים, ואחרי מותו השלימו את היצירה על-בסיס סקיצות חלקיות שבורודין השאיר אחריו, כולל פתיחה לאופרה, תמונות במערכה השנייה ומערכה שלישית שלמה. כל מלאכות העיבוד וההשלמה הללו עברו במאה השנים האחרונות התאמות וקיצורים בידי מנצחים ובמאים שונים.
כיום, מתוך מגמה להיות קרובים ככל האפשר להלחנה האותנטית של בורודין, נוטים שלא להשמיע כלל את הפתיחה שכתב גלזונוב ואת המערכה השלישית. וכך אכן היה גם אמש בהפקה של הנוייה אופרה. זו היתה גרסה נאמנה מאוד ליצירה המקורית של בורודין, והיא הפגינה היטב את התחושה הדרמטית של המוזיקה שלו ואת ההרמוניות השופעות שבהן הוא כל כך מצטיין. במקביל בולט באופרה הזו מעין חוסר אחידות סגנוני - תוצר בלתי נמנע של השנים הרבות שבורודין עסק בה והשתנה תוך כדי. לטעמי הדבר דווקא מוסיף עניין. זה אולי מקשה על המבצעים, אך עושה את היצירה הזאת למורכבת יחסית.
האלמנט המרשים ביותר לדידי הוא התפקיד המרכזי שיש למקהלה באופרה הזאת. המקהלה אצל בורודין, בין אם בתצורתה המלאה ובין אם כמקהלת נשים (למשל הנערות הפולובציות), או כמקהלת גברים (כמו חבורת ההוללים בארמון) - מניעה את העלילה, מעצבת את אווירת התמונה והיא שחקן מרכזי ודרמטי לא פחות מהסולנים. לכן הפקות של "הנסיך איגור" קמות או נופלות על מקהלה. למרבה השמחה זו ששמענו אמש היתה מעולה. קולותיה עשירים ומלאי הבעה, היא דינמית מאוד ומרגשת, בכל הרכביה. נפלאה במיוחד היא גולמה בתצורתה הנשית כמקהלת האחיות של הבתולה שכבודה חולל, ובתצורתה הגברית כמקהלת הבויארים המבשרים לנסיכה על נפילת בעלה בשבי, וכן בסיום האופרה בשירת המקהלה השמיימית.
בורודין אגב, בניגוד גמור ליוצרים בני תקופתו, נמנע לחלוטין מדואטים באופרה שלו. וגם כשקיים סוג של דיאלוג בין דמויות, הוא מתבצע כאריות נפרדות של כל אחד מהשניים. כך בדיאלוג המרתק של החאן הפולובצי לבין השבוי-אורח שלו, הנסיך איגור.
על במה קטנה אחת
היתה לי תחושה משונה אמש, שבמת האופרה התל-אביבית, הגדולה ומרווחת בדרך כלל, היתה מעט קטנה על חיזיון הגרנד אופרה שעלה בה. המקהלה ענקית, התפאורות ענקיות, שפע רקדנים, פעלולים ותלבושות. אך הגודש הזה, למרבה השמחה, לא העיק, ובכלל המופע כולו היה דינמי מאוד, כשהמנצח הבריטי יאן לת'אם-קניג (מנצחה הראשי של האופרה ממוסקבה, והלא-רוסי היחיד בה) הניע אותה בקצב ובאינטנסיביות, בלא להרפות את המתח לרגע.
הוויברטו גם הזיק במידת-מה לנסיכה ירוסלבנה אשתו של איגור, בביצועה של הסופרן אלנה פופובסקיה. יש לה קול עוצמתי, דרמטי ומשובח. אך לטעמי השירה המצוינת שלה נפגמת בשל ויברטו מוגזם לעתים, שמכלה את האותנטיות הדרמטית. ועם זאת הסצנות שלה, ממש כמו בדידותה בארמון, המאבק שלה באחיה המושחת, ויותר מכל בקינה שבמערכה השנייה, בה היא מבכה את גורל בעלה ומולדתה - היו נפלאות.
זמר הבריטון אנדז'יי בלטסקי בתפקיד הנסיך איגור היה, מבחינה טכנית, אפקטיבי וטוב, ועם זאת משהו חסר. אין לו מספיק טונים של בס בקולו, והסמכותיות שלו מעט מעושה. משכנעים יותר היו שני זמרי הבס האחרים: אלכסנדר קיסילב בתפקיד אחיה של הנסיכה, ובעיקר הבס ולדימיר קודשב בתפקיד החאן. זמר מרשים, עוצמתי וכריזמתי מאוד. ומילה אחרונה לבמאי יורי אלכסנדרוב, הוא העלה מופע שמרני מאוד ועם זאת ססגוני מאוד, משכנע, רב-דימיון ומהנה.
