הלכתי עם הרוח

לפני כחודש או אולי חודשיים ישבתי במשרד ושותפתי לעבודה ניהלה שיחה עם אחד ממקבלי השירות שלנו, הוא אמריקני והיא כמובן ישראלית, בנושא של שפה. היא עזרה לו ללמוד מילים חדשות בעברית ולהיפך. הצטרפתי לשיחה שבה העלה האמריקני את השוני בין תרבויות הנלמד דרך השפה. הפליא אותו שבעברית אתה כועס "על מישהו" ואילו באנגלית אתה כועס "כלפי מישהו" (בתרגום מילולי). מה שהוא למד מזה על אודות התרבות הישראלית היה שהיא אגרסיבית יותר, ישירה יותר וגם חמה יותר מהתרבויות הדוברות אנגלית. התרבות הבריטית היא אולי הדוגמה הבולטת ביותר במובן הזה.

הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.

האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il

ובכן, מה הקשר בין זה לבין לימודים אקדמיים, בין ללכת אחרי הלב בתחום האקדמי לבין גישת ה"לך תלמד משהו מועיל". בציבור הישראלי היכתה שורשים הגישה שאין דבר מועיל במדעי הרוח, או בשמם "מדעי הדשא", שאליהם כמובן מגיעים אנשים חסרי משמעת עצמית, חסרי יכולת ואנשים שלא מבינים שצריך למצוא מקצוע לחיים. המציאות, כמובן, קצת יותר מורכבת מהשחור ולבן שבה היא מתוארת לרוב. הלימודים במדעי הרוח מעניקים לבוגרים משהו שרוב האנשים כנראה שכחו עד כמה הוא חשוב: היכולת לחשוב ולנתח אירועים ומידע ואולי חשוב מכל, את היכולת להבין את האחר מתוך התבוננות בתרבותו, בשפתו, בדרך חייו.

הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות

חיים כמו עכברי מעבדה / סמדר הדס

אני צריך שינוי / אלחנן מאירוביץ

החיים בסנדביץ'  / מירב צובירי

אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה

אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי

אמנות ההישרדות / מתן כהן

אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין

היכולת הזאת להבין את האחר היא אחת המתנות הגדולות של החוגים השונים במדעי הרוח. אני אדבר בשם חוג הבית שלי, החוג ללימוד מזרח אסיה, שהעניק לי את היכולת להבין את תרבויות המזרח הרחוק. חוגים רבים אחרים במסגרת מדעי הרוח מעניקים יכולות דומות, בין אם מדובר בלימודי המזרח התיכון שנותנים מבט אל תוך התרבות הסובבת אותנו או החוג לפילוסופיה שמספק מבט אל תוך דרך החשיבה של התרבויות הגדולות. 

רבים מבוגרי החוגים ה"פרקטיים" ילגלגו ודאי על כמה מיותר החוג שבו בחרתי ללמוד. הרי בסך הכול מדובר בעוד חוג מ"מדעי הדשא" שבו לא לומדים בכלל. מה שהם מפספסים הוא כמות השעות שמשקיעים הלומדים בחוג בלימודי השפות המזרח אסייתיות, הסינית, הקוריאנית, היפנית וההינדי. הם מפספסים עד כמה ידיעת השפות הללו והכרת התרבויות העומדות מאחוריהן מהווה ידע פרקטי וקריטי לעתידנו. הרי, מתוך שלוש הכלכלות הגדולות בעולם, שתיים הן מזרח אסייתיות (סין ויפן, למי שלא ידע). קצב הגידול של הכלכלה הסינית הוא בין שבעה לתשעה אחוזים בשנה ואם ימשיך בקצב הנוכחי תוך כמה שנים תהיה הכלכלה הסינית שווה בגודלה לאמריקנית.

מישהו באמת יכול לומר שלהכיר את סין בפרט או את המזרח הרחוק בכלל זה לא אחד הדברים הכי חשובים עבור כל כלכלה בעולם, שלא לדבר על זו הישראלית? מי מאיתנו לא קונה מחשבים, טלפונים, טלוויזיות ושאר מוצרי היי-טק וחשמל שמקורם במזרח הרחוק? 

עתיד הייצוא של ישראל לא תלוי בארה"ב שחווה משבר כלכלי אחרי משבר כלכלי או באירופה שקפאה על שמריה. העתיד נמצא במזרח הרחוק. ילמדו נא בבקשה אותם תלמידי מקצועות "פרקטיים" את מקצועם אך שלא יתפלאו אם חברות הסחר הישראליות וממשלת ישראל יעדיפו את עמיתיי, בוגרי החוג ללימודי מזרח אסיה, בזכות היכולת שלנו לתקשר באופן ישיר עם המעצמה העולה סין או עם המעצמה התרבותית והכלכלית יפן.

אז כן, בחרתי ללכת אחרי הלב שלי עם הלימודים, בחרתי ללמוד ולהתעסק במה שמעניין אותי ולא לכפות על עצמי סבל אישי בלימודי מקצוע שאין לי עניין בו ושיהיה לי קשה להצליח משום שעם כל הרצון הטוב, גאון מתמטי אני לא. אני מעדיף להיות מאושר על פני מעושר, אך אם אנצל כראוי את היכולות שרכשתי בזכות החוג שלי ב"מדעי הדשא", יש לי גם סיכוי לא רע להיות מעושר.

הכותב בן 27, בוגר החוגים ללימודי מזרח אסיה ומדעי המדינה באוניברסיטת תל אביב וסטודנט לתואר שני בחוג ללימודי אסיה של האוניברסיטה העברית, יפנולוג, מקווה לחברה שבה כל המקצועות שווים.