חייבת לרוץ, כי כולם רצים

כבר מגיל קטן הסבירו לי שכדי להצליח צריך ללמוד. בערך מאז אותו משבר בכיתה ג' כשקיבלתי 50 במבחן כפל במתמטיקה. המורה שלי לא הייתה מסוגלת להבין איך זה שתלמידה יכולה להיות מבריקה מצד אחד ולא לזכור את לוח הכפל מצד אחר. פשוט מחדל. הזמינו את הוריי לשיחה. הילדה במשבר.

אני זוכרת שאמרו לי שאם לא אשתפר, יביאו לי מורה פרטי ושסבא אפילו דיבר עם מנהל בית ספר (זה לא קרה). רק מהפחד מצירוף המילים שיעור-פרטי-מנהל, לקחתי את עצמי בידיים ומאז התעודה תמיד נעה סביב ממוצע מאוד גבוה. הסביבה הקרובה המשיכה להטיף כל השנים: תלמדי, כי ככה מתקדמים. חוץ מאבא שתמיד אמר שבסוף אעשה כלים. אני מניחה שזו הייתה דרכו לרסן ולהגיד שלא חייבים לרוץ בשיא הכוח.

הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.

האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il

אז למדתי, סיימתי יסודי וחטיבה ובתיכון הלכתי למגמת ביוטכנולוגיה. הלכתי אחרי האתגר והעניין ואחרי שהסבירו שלי שאם אסיים מגמה כזאת החיים יהיו קלים באוניברסיטה. אז נכנסתי למגמה והיו לי חיי סיוט בתיכון. למדתי קרוב ל-50 יחידות. חזרתי מבית הספר, אכלתי ונכנסתי לחדר ללמוד. אז לא היו טלוויזיות, מחשבים, אייפדים, אייפונים או כל דבר אחר שיכול להסיח את הדעת מללמוד ולהוציא תעודה טובה. מגיל 12 עבדתי כדי לחסוך והיו גם חבר, חברים ותנועת הנוער.

הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות

הדור האבוד הוא אתם / ליאור הר-טוב

הלכתי עם הרוח / ליאור פרייליך

לומדים שקר כלשהו ומתבכיינים / אורון ישראלי

החיים בסנדביץ' / מירב צובירי

אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה

אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי

אל תלכו עם הלב / לב סולודקין

אמנות ההישרדות / מתן כהן

אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין

אחרי הצבא הייתי ילדה מבולבלת בעולם הגדול אבל החלטתי לא לשקוע בחור הזה שכולם שוקעים כשהם משתחררים. הריקנות הזאת שפתאום יש לך יותר מדי זמן ואתה מנסה לחפש את עצמך בטרק בהודו. אחרי שבוע של בטלה שהרגיש כמו נצח, אמרתי לעצמי שצריך פסיכומטרי ושאני צריכה כסף. אז שבוע אחרי השחרור נרשמתי והמשכתי במירוץ. שיחקתי באיקס עיגול: בכל יום הקפתי מקצוע שעניין אותי ואחר כך עשיתי עליו איקס כי זה לא היה זה. שבוע אחרי תחילת העבודה עברתי תאונת דרכים בדרך חזרה הביתה ושלושה שבועות אחרי זה עשיתי תאונה נוספת.

החיים שלי פתאום נעצרו בבת אחת. אין עבודה, אין שיעורי פסיכומטרי. פתאום היה לי זמן לחשוב, כי לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. אפילו אלוהים חשב שאני רצה מהר מדי, אז עצרתי, או שמא נעצרתי? לימים זה גרם לחשוב ללמוד על וטרינריה. הלכתי לעבוד ולהתנדב ולראות אם זה בכלל אני. כבר בבוקר הראשון, אני והווטרינר בגן חיות התמודדנו עם קנגורו שמת בלילה. טישיו טיפשי אחד שמישהו זרק והקנגורו הרים ונתקע לו במעי. הווטרינר עשה לו נתיחה שלאחר המוות. אני רק צפיתי מהצד. חזרתי הביתה עם אדרנלין מטורף וגם קצת בחילה מהריח. אף אחד מסביבי לא הבין את השיגעון חוץ מסבתא שלי ז"ל שהייתה אישה חכמה ואמרה: את תסיימי את הלימודים האלה עוד לפני שבכלל תחליטי שזה מה שאת רוצה ללמוד. היא הבינה שלטירוף יש כתובת. כמה שהיא צדקה.

בדקתי והבנתי שבשביל ללמוד בארץ אני צריכה תואר ראשון במדעי החיים, ואם אני אהיה טובה מספיק אתקבל לווטרינריה. אני, שלמדתי גם ביולוגיה, לא רציתי לעשות בזה תואר. פחדתי לבזבז שלוש שנים מחיי כדי לגלות בשנה הרביעית שווטרינריה אולי לא בשבילי. בגיל 20 עשיתי עם ההורים שלי הסכם בלתי כתוב: אני אטוס לשנה ואם ארצה את המקצוע הזה, אחזור להמשיך בארץ. לא חזרתי. נכנסתי למירוץ. חייתי במעונות עם שלט ענק על הדלת: "לא להפריע, אני לומדת!". למדתי עד שיצא עשן לבן וכעבור שש שנים אני עם תואר ד"ר.

ההורים רצו שנלך בדרך אחרת

אני זוכרת את השבוע הראשון שבו חזרתי ארצה ועוד לא הבנתי איפה הרגליים ואיפה הראש. פגשתי את המשפחה באזכרה לדודתי. האדם הראשון שראה אותי היה הדודה השנייה שלי ששאלה, "אז מה דוקטור, כבר מצאת עבודה? התחתנת? הבאת ילדים?". חייכתי. הייתי רק שבוע בארץ, ולמישהו אכפת שאני דוקטור?

היום אני יודעת שהמשפט הזה אז היה תמצית של מה שהעתיד צופן לי: אני חייבת לרוץ. למה? כי כולם רצים, כי אחרת זה שלידנו יחשוב שאנחנו נחים על זרי הדפנה. אז היכון, הכן, מה? עוד לא יצאת? אז המשכתי לרוץ ועד היום אני רצה. עובדת קשה ובלי סוף, כל השבוע עד השעות המאוחרות, שישי ושבת וטלפונים בשעות מוזרות. ולמרות שלא אתעשר מהעבודה הזו, למרות מה שכולם חושבים, למרות המחסור בשעות השינה - היא נותנת לי אתגר וסיפוק ואני שמחה שבחרתי במקצוע הזה. ולא, לא קניתי דירה משלי וגם לא אוטו. עדיין לא התחתנתי וגם לא הבאתי ילדים. אולי כי אני עסוקה רק בלרוץ?

סבתא שלי שתחיה מחכה לאביר שלי על הסוס הלבן. היא רוצה לראות אותי מתחת לחופה ויפה שעה אחת קודם. היא תמיד מזכירה לי שבשביל להתחתן צריך להיות קצת טיפשים ומחזיקה אצבעות שאני קצת יותר טיפשה ממה שאני נראית.

ההורים שלנו, שחיו בדור שבגיל 22 התחתנו, למדו ותוך כדי גידלו ילדים, רצו שאנחנו נעשה את זה בדרך אחרת. מי יודע אם "הדרך האחרת" היא הנכונה? אני מרגישה שאנחנו קצת יותר אבודים ממה שהם היו. מסקנות: נבדוק מה יגיד על כך הדור הבא.

ד"ר אורנית בכר, וטרינרית