אבא, אמא, כסף

ההורים שלנו שטפו לנו ביסודיות את המוח מינקות ללכת ללמוד ולעשות משהו מעצמנו, כי להם לא היו ההזדמנויות שיש לנו והרי זה פשע לא לנצל את המצב המשופר שאליו נולדנו בכדי להגשים את שאיפותינו הגדולות ביותר. איך אוכל להשיב ריקם את פני אבי ואמי כשעושה רושם שהם עברו את דרך החתחתים האיומה בחייהם רק על מנת שבתם תהיה "משהו"?

הם מוכשרים ומשכילים, אך עדיין מחפשים את דרכם ורבים מהם חיים על חשבון ההורים.

האם גם אתם שייכים לדור האבוד? כתבו לנו באימייל opinions@y-i.co.il

מצד אחד לא היה עליי לחץ גדול מדי, ומצד שני לא יכולתי להסתפק בהשכלה תיכונית כמו אבא שיצא לסייע בכלכלת בית הוריו. אחרי כל מה שאבא שלי עבר בשבילי (כך חונכתי לחשוב), תהיה זו כפיות טובה נוראה. הייתי מוכרחה להצטיין במשהו, להראות לאבי שסבלו לא היה לשווא. למדתי קשה במשך שנים ארוכות לקול צהלות הוריי. לאחיי הצעירים נאמר שעליהם להיות יותר דומים לי, שכן אני עושה "משהו" עם עצמי. מה שלא אומרים להם זה שעד שיגיע תורם ללכת לאוניברסיטה, לא בטוח בכלל שיישאר כסף לעזור להם, עם כל ההוצאות עליי.

הטורים הקודמים בסדרה בערוץ הדעות

חייבת לרוץ, כי כולם רצים / אורנית בכר

חיים כמו עכברי מעבדה / סמדר הדס

לומדים שקר כלשהו ומתבכיינים / אורון ישראלי

החיים בסנדביץ' / מירב צובירי

אנחנו הילדים של עודף, שנת 83 / שלומית עצבה

אני מדור ה"וואי וואי" / שני גבאי

אל תלכו עם הלב / לב סולודקין

אמנות ההישרדות / מתן כהן

אני מוכשרת, ומכאן התסכול / מיכל מנין

עברתי כברת דרך שלא הייתה מביישת את בני ישראל בצאתם ממצרים: התחלתי במגמת ביוטכנולוגיה בבית הספר להנדסאים, משם המשכתי לתואר ראשון בביולוגיה מולקולרית. מיד אחריו התחלתי ללמוד לתואר שני בנוירוביולוגיה, שבמהלכו התקבלתי ללימודי רפואה.

במהלך התואר הראשון התחתנתי, באמצע התואר השני נולדה לנו בת. עכשיו, הורים יקרים, אמרו לנו בבקשה: מי אמור לשלם על החתונה? על חבילת הלידה? אנחנו? הרי אנחנו עסוקים במשימה שאליה נשלחנו כבר בגיל חמש, להגשים את חלומות הורינו ושלנו, ולמי יש זמן למשרה מלאה תוך כדי לימודים?

גרנו רק ארבעה חודשים אצל ההורים אחרי החתונה ואז עברנו לקרוואן במעונות הסטודנטים. אחרי שנה עברנו ליחידת דיור של 40 מ"ר, שאותה עזבנו רק כשהמקום היה צר מלהכיל אותנו ואת הילדה הגדלה במהירות.

מאז התחתנו, לפני ארבע שנים וחצי, בעלי הוא כמעט מפרנס יחיד, ועם כל הרצון הטוב שלו, המשכורת שמציעים לו - בוגר תואר ראשון במדעי המחשב - לא מספיקה לבדה לכלכל משפחה. מה שאני מרוויחה מעבודות זמניות בקושי מספיק לכסות את הגן של הילדה.

מה אתם הייתם עושים?

עכשיו אני פונה לכל אותם האנשים המצקצקים בלשונם: מה עליי לעשות? לעזוב את הלימודים אחרי שירקתי דם כדי להתקבל אליהם ולמצוא עבודה במשרה מלאה? או שאולי, בהתאם לנסיבות, יהיה מקובל על כל הצדדים שההורים שלנו יעבירו לנו מדי כמה חודשים קצת כסף כדי שהבנק לא יבטל לנו את כרטיסי האשראי שאיתם אנחנו משלמים חשבונות ודלק? אשתמש לרגע בשאלה של חיים הכט: מה אתם הייתם עושים?

אני לא מתלוננת על חיי. ממש לא. אבל הסידור הזה, שבו אנחנו נאלצים להרים טלפון משפיל אחת לכמה חודשים להורים שלנו ולבקש בלחש קצת עזרה, ממש נמאס עליי. אתם חושבים שלא נשבר לי לשמוע מההורים שלי איך כשהם היו בגילי, היו להם יותר ילדים מאיתנו והם לא ביקשו שקל מההורים שלהם? איך אסביר להם, ברגעי החולשה שלי, שהם דחפו אותי ללמוד כדי שאהיה מסודרת. כשהם שואלים אותי בייאוש "עד מתי?", לא נותר לי אלא לומר להם בהתנצלות: "עוד שלוש שנים זה נגמר. אני מבטיחה", ולקוות שאוכל לעמוד במילתי.

מה שאני מנסה לומר כאן, הוא שאנחנו לא מבקשים להיות קורבנות, אז תפסיקו בבקשה להעליב אותנו עם הכינויים המקטינים שהמצאתם לתיאור הדור שלנו. אנחנו רק רוצים שתקחו אחריות.

כן - אתם! הבטחתם ש"יהיה בסדר", שאם נלך ללמוד - הכול ישתלם בסוף, אז תעמדו בהבטחותיכם ותדאגו שיהיה בסדר עד שנסיים ללמוד. אתם לא אשמים שהמשק היום לא מסביר לנו פנים, אבל אל תבעטו בנו כשאנחנו למטה ותקראו לנו מפונקים ואוכלי חינם. תאמינו לנו שאנחנו כבר מתים להסתדר כל כך טוב בחיים כדי שנוכל להגיד לכם בחיוך רחב: "הצלחנו. תודה".

קרן חמישה, סטודנטית לרפואה במסלול הארבע שנתי של בר אילן בצפת.