למלחמה אין רייטינג
אם היתה נחוצה למישהו עוד הוכחה שאת רשות השידור צריך לסגור ולהקים מחדש, היא הגיעה עם ההחלטה המזעזעת לדחות את שידור הסרט המשובח על מלחמת יום כיפור לטובת משחק כדורגל. כי עם טמטום ורשעות ברמות קיצוניות כאלה אי אפשר להבריא
יש המון דברים שאפשר לעשות לטובת ארגונים חולים כדי להחזירם לתפקוד מיטבי. רפורמות וצעדי ייעול, דינמיקה קבוצתית ותהליכי גיבוש של עובדים, חידוש טכנולוגי ואימוץ שיטות עבודה נאורות: הכל אפשרי, עד שזה מגיע לטמטום ורשע ברמות קיצוניות. טמטום ורשע הן שתי תכונות אנושיות שכאשר הן דבקות בארגון כלשהו, הוא נדבק לעד וכבר אי אפשר להבריא אותו, כאן צריך לחתוך.
טמטום ורשע הם שני המאפיינים היחידים של ההחלטה המזעזעת האחרונה מבית היוצר של הערוץ הראשון. אינני יודעת מי אחראי לה ישירות וגם לא אכפת לי, עצם העובדה שהתקבלה מעידה על חולי עמוק של כל הארגון. אנו מכירים את החולי ומתרחקים ממנו כמו מאש, דבר שמסביר את נתוני הרייטינג המזעריים ששידורי הערוץ הראשון זוכים לו, ולא חשוב מה התוכן המשודר. אבל גם לצופים שמוכנים מדי פעם לבלות ערב עם הדינוזאורים מרוממה לא מגיע עונש כמו זה שהושת עליהם אתמול.
40 שנה למלחמת יום הכיפורים, והפקת המקור היוקרתית האחת של הערוץ הופקדה בידיו של איתי לנדסברג-נבו. כמובן שאין בחירה טובה מזו: האיש, זוכה פרס סוקולוב, מוביל בתבונה ובכישרון את מחלקת התעודה של הערוץ הראשון ומצליח לייצר, בתוך ערימות הזבל הכללי של הטלוויזיה הישראלית, פנינים של תיעוד, סרטים וכתבות שחשיבותם ההיסטורית לא מסתיימת לעולם בערב שבו הם מוקרנים. דוגמה אחת מני עשרות היא היותו העורך האחראי להולדתו של "שומרי הסף", מיצירות התעודה החשובות של העשור האחרון.
40 שנה למלחמת יום הכיפורים, הסרט מוכן בזמן, והוא משובח ורגיש ומכמיר לב ומכעיס, מעורר מחשבה ופותח שאלות, ואז מחליט האדיוט התורן או המרושע האחראי שצריך לטאטא את הסרט הזה הצידה מצפיית השיא, כי – זו לא בדיחה – בדיוק בפריים טיים יש כדורגל! ולמלחמה אין רייטינג!
עונש להורים השכולים
בתאריך המדויק שהוא מדקרת חרב להורים שכולים ולבני משפחותיהם, שהוא צמרמורת בגבם של כל מי שחזרו מצולקים מן המלחמה ההיא, מחליט גוף השידור הממלכתי, הניזון מכספי הציבור והאמור ליצור שידור איכותי בעל חשיבות לאומית – שכדורגל יותר חשוב. עד כאן הרשעות, אבל יש כאמור גם טמטום.
כי רק מטומטם יכול להאמין שצפייה מזדמנת במשחק כדורגל, אפילו אם זה נערך בין מכבי חיפה להפועל באר שבע, ואפילו שהפועל באר שבע לא ניצחה את יריבתה הירוקה כבר שנים הרבה, יכול למשוך לערוץ הזה צופים שידבקו בו ויגלו כלפיו נאמנות חצי דקה אחרי שהמשחק נגמר. לעומת זאת, קהל הצופים הטבעי של הערוץ הראשון, אנשים מבוגרים יחסית שלא מעוניינים ברעשי הריאליטי של המתחרים המסחריים, שעבורם "איכות" היא לא מילה גסה של מתנשאים ו"חשיבות" אינה מילה נרדפת לשעמום – את אלה הענישו אמש, באמת על לא עוול בכפם, כי אלה היו גם צופיו הטבעיים של משדר מיוחד לרגל 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. על הדרך הענישו גם את ההורים השכולים הקשישים, אלה שעדיין אוספים כל פיסת מידע על המלחמה ההיא. אני מוכנה להמר שגם אם יש להם עניין גדול בכדורגל, יש מועדים שבהם העניין הזה יידחה מפני משהו חשוב יותר. וכן, 40 שנה למלחמת יום הכיפורים זה חשוב יותר. נסו להתווכח איתי.
אז הנה כך עובדים היחסים ההדוקים בין רשעות לבין טמטום: ראשית חוכמה מזמינים סרט כדי לכסות את הערווה
הציבורית של הערוץ, אחר כך כמובן מערימים קשיים על הפקתו, אחר כך מתכנסות מיני ועדות תוכן שרוצות לצנזר אותו במצוות האדונים מן הממשלה שמינו את ראשי הרשות, אחר כך מסיימים אותו בדי עמל והוא מוכן לשידור – ואז מצניעים ומחביאים מאחורי שערי האצטדיון הצוהל של קריית אליעזר. צהלות השמחה של שדרי המשחק היו האקורד הצורם האחרון שבסופו הוקרן סוף סוף הסרט.
ועל רקע צהלות השמחה הללו חשבתי, שגם אם תבוא רוח גדולה וחדשה של רפורמה ברשות השידור, גם אם יבהיקו מסדרונות רוממה מלובן ומשרדיה ירחשו פעילות ענפה וערה, את הטמטום והרשעות כבר אי אפשר להסיר ממנה. עמוק במבנה ובתפקוד של הערוץ הראשון הם מתבצרים, ומדי פעם מגיחים לקדמת הבמה בעוד החלטה אומללה. מה לעשות בהם? לסגור, ולהתחיל הכל מחדש. אם היתה נחוצה למישהו עוד הוכחה שזה מה שצריך לעשות, היא הגיעה אתמול: אם לא ייעשה מעשה, הם ישובו באלף וריאציות מטורפות, עכשיו ובימים הבאים.
