בננה יושימוטו: מלנכוליה כדרך חיים

קטגוריות, כמו סטריאוטיפים, נועדו כדי שלא נתאמץ מדי לחשוב. כך קל בעצם לארגן את העולם, מכל הבחינות, הן מהבחינה האתנית, הפוליטית וכמובן: מהבחינה הספרותית. לכן אנו חיים בתרבות שכל ספר זוכה למיתוג ז'אנריסטי, לפעמים שלא בצדק, ולפעמים פשוט כי אין ברירה אחרת. "האגם" של בננה יושימוטו זועק להיכנס לקיטלוג כמו "צ'יק-ליט" או אפילו סתם "ספרות מסחרית", אבל הוא הרבה יותר חמקמק מזה, ומחליק מבעד להגדרות.

ביקורות נוספות של עמיחי שלו :

• "ציפורים צהובות": להילחם, לחזור ולכתוב
• פשע, אימה ויופי: ניו יורק של קולום מק'קאן
• ד"ר אבן אלכסנדר: אם יש גן עדן, תוכיח
  

"האגם". בסוף הוא נושא כנפיים

לפעמים הוא מרגיש כ"סקס והעיר הגדולה" בלי הסקס, לפעמים כמו פאולו קואלו משודרג, ולפעמים כמו הרוקי מורקמי. יש בו רגעים רבים על גבול הקיטש ועל גבול הבנאליות, ואז, כשהתחושה היא שהסבלנות עומדת לאזול, הוא פתאום נושא כנפיים ומתרומם - גם אם הוא לגמרי לא מגיע לשמיים.

"האגם" מספר סיפור אהבה קודר בין ציירת קירות בשם צ'יהירו, לבין נקג'ימה, סטודנט למדעים עם "סוד אפל" בעברו. צ'יהירו עובדת על ציור קיר מלא קופים ואובייקטים על בניין בית-הספר, ונאלצת להתמודד עם חברה מסחרית הרוצה להציב בציור את הלוגו שלה (בחירה די בנאלית, מה עוד שהם מהר מאוד מגיעים לפשרה מיותרת, מה שהופך את כל עניין הלוגו לשטחי. אם באמת רוצים להבין כמה הכוחות הכלכליים משפיעים גם על האמנות, אפשר לקרוא את נעמי קליין).

אמה של צ'יהירו מתה בתחילת הסיפור, וכל מה שנשאר לה הוא אביה, ולמרות שהיא מעט מתרעמת על צורת יחסיהם, הלוואי על כולנו אבא כה תומך ואכפתי. נקג'ימה מעוניין לעבור לפריז לצורך מחקרו, ומנסה לאורך הספר לשכנע את צ'יהירו לנסוע עמו. היא כמובן לא מיד נופלת לתוך זרועותיו המטאפוריות ונכבשת בידי הצעתו, אבל די ברור שהיא זקוקה רק למחווה קטנה כדי להיעתר.

אז מה שווה כל סיפור האהבה הזה

כמיטב המסורת היפנית המודרנית, גם כששתי נשמות תועות ואומללות מוצאות אחת את רעותה, אהבה גדולה לא תהיה שם. גם לא משברים או דרמות או צלחות נשברות. הסופרים היפנים לא נוטים להציג טיפוסים שמחים, עולצים, ובטח לא מאושרים - אפילו לא כדי לשבור להם את המציאות. הדמויות גדלות אל תוך עצבות, מתנהלות בתוך עצבות, וגם כשהם לכאורה לא בודדות, הן הכי בודדים בעולם. "למה אנחנו מרוחקים כל כך למרות שאנחנו ביחד? זו בדידות נעימה, כמו לשטוף פנים במים קרים", אומרת צ'יהירו בסוף הספר.

המהות של הרומן מדברת על איך מערכת יחסים כל כך חסרת תקוות - ובה שני כוכבי לכת אנושיים שנעים במסלולים מעגליים שרק מתרחקים אחד מהשני בתנועת סירקולצייה תמידית - בכל זאת מצליחה להתממש. גם אם מדובר בחיבור די רופף. חיבור לא מהודק. חיבור שהמון אוויר עובר דרכו.

הנושא הזה מציל את "האגם" מהיותו ספר כמעט מיותר; הוא מלא בלא-מעט קיטש (ונכון, כשהוא מגיע מתוך תפיסת העולם היפנית זה נשמע פחות רברבני, צעקני ומגוחך, אבל קיטש זה קיטש),

אין בעלילה שלו שום דבר מפתיע, וגם כש"הסוד הגדול" של נקג'ימה נחשף, זה לא ממש תופס אותך במעיים או בנשמה. השאלה היחידה השומרת על סקרנות בריאה לאורך הספר היא האם הגיבורים יישארו ביחד - או ייפרדו.

ליושימוטו ישנה יכולת כתיבה המסוגלת לחבר את הקורא אליה מיידית - מבלי שירגיש בכך - כמו מהפנטת מלומדת. יש בטקטסים שלה כנות מוחלטת, שיודעת להגדיר רגשות וסיטואציות בצורה מאוד מדויקת, גם אם על פי רוב הכל דומה מדי לעצמו: הכל נע באותם מעגלים, באותם גבהים - בין ייאוש מוחלט לייאוש קל. הכל שטוף מלנכוליה, מהמילה הראשונה ועד לאחרונה. לעתים נדמה כי זו מלנכוליה ללא כל סיבה, אבל מדובר במלנכוליה תרבותית.

ומי שנוהר אחר ספריו של הרוקי מורקמי, לא בגלל הממד הג'יי.ג'יי.אברמסי שבהם, אלא בגלל שהוא מוצא שם איזה כוח רגשי דק: אותה תפיסת עולם מנומסת, מאופקת ומלנכולית, ימצא אותה גם ב"האגם" של יושימוטו. אם כי חשוב לציין שדווקא ספריה המוקדמים שתורגמו לעברית, כמו "המטבח" הנפלא ו"ישנה", טובים יותר מה"אגם". בספרים המוקדמים היה משהו מרענן יותר, חד ונוקב. אבל יכול להיות שהיא נתרה בדיוק באותן עוצמות, ואלו אנחנו שהשתנינו בינתיים.

"האגם", מאת בננה יושימוטו. מיפנית: עינת קופר. הוצאת "כתר", 164 עמ'.