גיבורה בת 16: מללה מועמדת לנובל לשלום
מללה יוספזאי נורתה אשתקד בראשה על ידי מחבל מהטליבאן משום שפעלה נגד הארגון האיסלאמי ולמען חינוך לנשים. בשבוע שבו היא עשויה לזכות בפרס נובל לשלום יוצאת האוטוביוגרפיה שלה: "תודה לאל שאני לא מתה"
באו"ם ציינו את "יום מללה": "הכדורים לא השתיקו"
עוד חדשות בעולם :
חיבר המדריך למחבל: "מכרה זהב מודיעיני"
לבד, בלי כרטיס: בן 9 התגנב לטיסה לווגאס
"מללה יוספזאי פגעה באיסלאם וביקרה אותו", אמר דובר ארגון הטליבאן הפקיסטני, שהיד-אללה שהיד, בסוף השבוע מווזיריסטן. "היא הייתה נגד איסלאם ואנחנו ננסה להרוג אותה, ואם תהיה לנו שוב הזדמנות ננסה בהחלט להרוג אותה ונחוש גאווה להרוג אותה".
יוספזאי בת ה-16 הגיעה לתודעה העולמית בזכות מאבקה למען חינוך לנערות, בייחוד באזורים מוכי מלחמה, ונגד ארגון הטליבאן. מחבל מהטליבאן ירה בה ב-9 באוקטובר 2012 בעת שהייתה באוטובוס תלמידים בעיר מינגורה והיא נפצעה בראשה ובצווארה, אך לא נשקפה סכנה לחייה.
אויבת הטליבאן
בעבר איים הטליבאן על יוספזאי ועל משפחתה בשל פעילותה. כשהייתה רק בת 11 פרסמה בלוג תחת שם בדוי ב-BBC באורדו וכתבה על חייה תחת שלטון הטליבאן. לאחר שהטליבאן סולק מעמק סוואט בידי צבא פקיסטן בקיץ 2009, היא החלה לדבר בגלוי על הארגון ועל הצורך בחינוך לנשים.
ביום שישי הקרוב תכריז ועדת נובל על הזוכה בפרס נובל לשלום לשנת 2013 ומללה היא אחת המועמדים העיקריים לזכות בפרס היוקרתי, שבעבר זכו בו האיחוד האירופי (2012), נשיאת ליבריה אלן ג'ונסון-סירליף (2011), פעיל זכויות האדם הסיני ליו שיאבו (2010), נשיא ארצות הברית ברק אובמה (2009), הדיפלומט הפיני ונשיא המדינה לשעבר מרטי אהטיסארי (2008) וסגן נשיא ארה"ב לשעבר אל גור (2007).
אם תזכה מללה בפרס נובל לשלום היא תהיה הזוכה הצעירה ביותר בפרס. בכל מקרה, שמה לא ייעלם בקרוב מהכותרות בעקבות הוצאתה מחר לאור של האוטוביוגרפיה שלה, "אני מללה", ב-21 מדינות.
נורתה בהסעה לבית הספר
בספרה החדש סיפרה מללה כי שבעה ימים לאחר שנורתה בראשה על ידי הטליבאן היא התעוררה מבולבלת במקום שלא היה ביתה. ומה הייתה המחשבה הראשונה שעלתה בראשה? "תודה לאל שאני לא מתה".
בקטע מהאוטוביוגרפיה שלה שהגיע לידי העיתון "סאנדיי טיימס", מספרת הנערה הצעירה על נסיעה באוטובוס תלמידים ביחד עם חברותיה כשלפתע הרכב נעצר על ידי שני גברים, בהם החמוש שירה במללה מטווח קצר בעין שמאל שלה.
"התעוררתי ב-16 באוקטובר, שבוע אחרי הירי", היא כתבה. "הדבר הראשון שחשבתי היה 'תודה לאל שאני לא מתה', אבל לא היה לי מושג היכן אני. ידעתי שאני לא נמצאת בארץ הולדתי. האחיות והרופאים דיברו אנגלית, אף שנראה היה שכולם מגיעים ממדינות שונות".
לבסוף היא גילתה שהיא הועברה מפקיסטן לעיר בירמינגהם באנגליה כדי לקבל טיפול רפואי מיוחד. עוד היא מתארת בספר כיצד שבה לה ראייתה בהדרגה ועל האיחוד שלה עם הוריה. אחד הדברים שהכי הדהימו אותה היה לגלות יותר מ-8,000 הודעות תמיכה שנשלחו אליה לבית החולים.