"בית לחם" כבש אותי

משהו מוזר קורה לסרט "בית לחם". הוא זכה בפרס אופיר ופרס פסטיבל חיפה, אבל מתנהל נגדו מסע של זלזול מצד מבקרי קולנוע מוערכים ולאחרונה גם מצד עיתונאים מסוימים.

תמצית הזלזול של המבקרים היא זו: זה סרט מתח עשוי היטב, אבל לא סרט פוליטי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. למעשה, זאת התקפה אינטלקטואלית על הצופה. מבקרים ואנשי מחשבה אומרים לצופים ולשופטי הפרסים: אתם מפיקים הנאה מסרט מתח רגיל. הסרט רק מתחפש ליצירה על הכיבוש, אבל ניתוח רציני שלו יוכיח שאין בו דבר מלבד תחבולות-מתח, והוא לא אומר שום דבר בעל ערך על הכיבוש. מעניין שבפסטיבל ונציה היה זה דווקא איגוד מבקרי הקולנוע שבחר בו לטוב שבסרטי האיכות האמנותיים. הוא לא זכה שם בפרס משום שהתחבב על הקהל.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

חייבת לרוץ, כי כולם רצים / אורנית בכר

יש לנו ארץ נהדרת / דפנה כצנלסון בנק

נכון, משפט לא נבון אחד של במאי הסרט, יובל אדלר, עזר להתקפת גבוהי המצח. הוא אמר שרצה בסרט "שלא יתעסק בסכסוך הפוליטי". אבל אילו היינו מקשיבים לעדות של יוצרים על ספריהם היינו משליכים אל האש את ספרי קפקא והיינו מאמינים לעגנון שכתב ספרים של אמונה דתית תמימה. השאלה היא לא מה אמר הבמאי, השאלה היא מה אומר הסרט. והסרט אומר הרבה על הפוליטיקה של הכיבוש, על תהומות של פוליטיקה.

הסרט מציג באומץ, בלי לעגל פינות, בלי לחסוך לקהל שום זוועה, מה עושה הכיבוש קודם כול לנפשותיהם של נכבשים, אבל גם לכובשים. אם אפשר היה לסכם סרט במילה אחת הייתי אומר שזה סרט על רעל. זה סרט שאומר שהכיבוש הוא רעל שסופו להמית את קורבנותיו, בשני הצדדים. ואם זאת לא אמירה פוליטית על הכיבוש אינני יודע מהי אמירה פוליטית. זאת לא המתיקות של החייל הישראלי יפה הנפש ב"עונת הדובדבנים", זה לא הסבל של הישראלים-המנצחים בלבד של "אשת הגיבור" וזה לא סרט תעמולה למען הצד הישראלי כמו "שתי אצבעות מצידון".

הכיבוש גורם לילד פלסטיני להפוך משת"פ כי השב"כ הציב בפניו ברירה: להציל את אביו הזקן או לבגוד בעמו. זאת העלמה של הכיבוש? זה לא פוליטי? הכיבוש גורם לנער פלסטיני צעיר להפוך לחיית טרף כדי לבחור: או שיירצח בידי בני עמו על שבגד בהם או שיזכה לנקמה ישראלית אכזרית עליו ועל ביתו ועל אביו הזקן, שבוודאי תבוא אחרי שירצח את מפעילו הישראלי. אלה הברירות האיומות של הכיבוש, אלה לא הברירות הטיפשיות של הוליווד.

הכיבוש גורם למפעילו הישראלי של נער-משת"פ להתקרב אליו עד כדי דאגה לגורלו, אבל גם כדי להרוג את אחיו - שרצח אזרחים ישראלים רבים. שרשרת האימה הזאת לקוחה מתחבולות העלילה של תסריטאי טלנובלות, או לקוחה מהמציאות של הכיבוש? זאת הזוועה של ישראלים שכדי לקיים כיבוש לא הכרחי, כיבוש שהורס את החלום להבריא את האדם היהודי, הם מגייסים בוגדים-באחיהם מגיל ילדות ונעשים קרובים להם יותר מהוריהם במשך שנים רבות. זאת גם הזוועה הבלתי נסלחת של הטרור נגד אזרחים שאליה התדרדרו פלסטינים שנאבקים בכיבוש.

הרעל של הסכסוך 

הסרט הוא לא דרשה מוסרנית. הוא ראי אכזר מול מציאות אכזרית. זה מה שאמנות צריכה לעשות. את הדרשות אפשר להשאיר ללשון החלקות של דיפלומטים או של צדקנים מקצועיים.

הסרט לא מראה רק ישראלים נבלים ורק פלסטינים צדיקים. מי שרוצה להאמין בקיטש הפוליטי הזה יכול להסתפק בקריאת מאמרי גדעון לוי. אבל מי שרוצה להיפטר מהרעל של הסכסוך יילך לסרט הזה כדי שירגיש שאין כיבוש שיוצר רק צדיקים, לא בצד אחד ולא בצד אחר.

הסרט לא מראה את ההקשר הרחב של הסכסוך. הוא מתרכז בנקודה אחת. מי שיקרא את הרומן העמוק ביותר על מלחמת העצמאות, "ימי צקלג", של ס. יזהר ימצא בו עשרים נערים-חיילים על גבעה מבודדת בצפון הנגב, שאין להם מושג על המלחמה הכוללת. כדי לראות במיקרוסקופ את מעמקי הנפש במלחמה, צריך האמן לקרב את המיקרוסקופ אל דמו של הלוחם ואל נפשו הנקרעת. חובת האמן היא לא להניף מעל לראשו של הלוחם אמיתות קלות ושקרים קלים יותר של מי שיודעים הכול ומבינים הכול, והם גם תמיד צודקים. כל כך צודקים עד שהם מאבדים מגע עם הצדק הנורא של שדה הקרב.

אומרים שיש היום דור אבוד של ישראלים שלא טוב להם בארצם. הם מדברים על כך שלא טוב להם בגלל פרנסה ודירה, והם צודקים. אבל מעט מדי מדברים על כך שלא טוב לכולנו בגלל שהרעל של הנכבשים מחלחל כבר ארבעים ושש שנה אל עורקי הכובשים. "בית לחם" אומר את זה. זאת הרצינות הפוליטית שלו.

פרופ' נסים קלדרון הוא מרצה לספרות עברית

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il