מרגול וזהבה בן: מפגן של קול ונשמה
ההצגה חייבת להימשך, ולמרות הצער על מותו של הרב עובדיה יוסף, השיקו מרגול וזהבה בן את המופע המשותף שלהן. הקהל הגיב באהבה ללהיטים ולשילוב המוצלח בין השתיים, ועם טיפת מזל מסע ההופעות יהפוך להצלחה
שעות ספורות לפני שמרגול וזהבה בן עלו על הבמה של אולם רדינג 3 שבנמל תל-אביב, התבשרנו כי מרן הרב עובדיה יוסף הלך לעולמו. מיד עם היוודע הבשורה ביקשו שתי הזמרות לבטל את המופע. לצערן, בהתראה קצרה שכזו הדבר היה בלתי אפשרי ולכן, בלית ברירה, הן השיקו אמש (ב') את המופע המשותף והכה מדובר שלהן.
מיד עם סיום "חומות חימר", שיר הפתיחה של המופע, עצרה הלהקה את הנגינה, ומרגול לקחה את רשות הדיבור ואמרה: "אי אפשר לעמוד על במה זו ביום שכזה מבלי להזכיר את לכתו של הגדול מרן עובדיה יוסף זכר צדיק לברכה. אנחנו כואבות מאוד את מותו היום ומוקירות את זכרו".
לפעמים ההצגה חייבת להימשך, ובזמן שהמדינה חלקה כבוד אחרון למנהיג יהדות ספרד, הגיע הקהל, בלב כבד אמנם, לעשות כבוד לשתי הזמרות המזרחיות הוותיקות והמוערכות שהתחילו אמש פרק חדש ומסקרן בחייהן.
אני חייב להודות, אלמלא מדובר היה במרגול וזהבה, לא הייתי מגיע אמש למופע. אבל מהרגע שאספתי את עצמי נפשית והגעתי למועדון בנמל תל-אביב, צפיתי בחיבור שהצליח לתרגם בהצלחה את ההבטחה הענקית שהיתה עם פרסומו. כ-20 שירים, כולם ללא יוצא מן הכלל להיטי ענק, הן ביצעו ביחד ולעתים בודדות לחוד: קלאסיקות שכולנו גדלנו עליהן כמו "ריח מנטה" ו"טיפת מזל" לצד להיטים מהשנים האחרונות כגון: "לילות בבית" ו"ילד".
ביניהם היו גם להיטים שהם אבני דרך במוזיקת החפלה המזרחית: מ"חוף זהב" ו"הוא פגע בי אמא" ועד ל"נערי שובי אליי" ו"אינתא עומרי" במקביל לקלאסיקות כלל ישראליות שכבר מזמן נחרטו בלב הקונצנזוס הישראלי כמו "אהבה אסורה", הקאבר הידוע של זהבה ל"זמר שלושת התשובות" ו"עץ ירוק מפלסטיק".
השילוב המוצלח של הרפרטואר המוזיקלי העצום של השתיים ששובץ במופע הוא חלק מסוד הצלחתו - שכן הן בנו יחד עם עדי לאון, המנהל המוזיקלי שלו, אסופת שירים שמותאמת במיוחד עבור כלל הציבור הישראלי: אוהבי מזרחית לצד שוחרי נוסטלגיה ואפילו ארץ ישראל "היפה". לא מאיים ולא מגזרי, אלא מופע שמתאים לכל נפש ישראלית שרוצה ליהנות ממוזיקה מזרחית בדרך מכובדת, שמעניקה את הכבוד הראוי לכל שומעיה.
סיפור מרתק יש לשתי הנשים שהצליחו לכבוש אמש את הקהל, ולהוכיח שאף פעם לא מאוחר מדי לעשות קאמבק. הן הבינו שטובות השתיים מן האחת ושהכוח הטמון במופע משותף הוא זה שיכול להחזיר להן את הקהל בחזרה, ובתמורה הן התאבדו על האוזניים של הקהל והעניקו לו מפגן ווקאליסטי שונה גרונית, אבל זהה מבחינת הנשמה. כשהן עלו על הבמה הן היו שם בזכות ולא בחסד, והקהל מצידו עטף אותן באהבה גדולה, כזו שכבר מזמן לא זכו לה.
בסופו של דבר, הכול מתחיל ונגמר בסיפור, ואמש, מעבר ללהיטים, סוד ההצלחה נבע בראש ובראשונה מהביוגרפיה של שתי הנשים שעמדו בגאון על הבמה הענקית. הן הוכו, נחבלו, נכתשו, נעקצו, נפגעו, ידעו נפילות קשות וימים שחורים, היו זמנים שחשבו אפילו שזה הסוף, שזהו - הלכה להן הקריירה, אבל הן התרוממו בחזרה והוכיחו שזה לא נגמר עד שהאישה הגדולה מהחיים שרה. ואתמול הן לא סתם שרו, הן לא הפסיקו לחייך מאושר.
"יום אחד אולי אפרוש כנפיים, יום אחד תראה שלא אפחד", שרו השתיים בהדרן, קדו קידה לקהל וחזרו נרגשות ודומעות לחדר ההלבשה. הן ידעו שהמסע שלהן חזרה ללב הבמה הישראלית רק התחיל. זוהי תחילתו של מסע הופעות, שעם טיפת מזל יכול עוד להפתיע את תעשיית המוזיקה הישראלית. אם תלכו רק למופע מזרחי אחד השנה, תשקיעו בשתיים האלה, הן הרוויחו זאת ביושר.
