אין מחקר ואין שכר: פרס נובל בבריחת מוחות
הפרס היוקרתי שבו זכו הישראלים לשעבר משקף מציאות עגומה: שליש מהחוקרים בארץ עוזבים לארה"ב, ומי שנשאר מתפלל לשינוי בסדר העדיפויות. נשיא האגודה הישראלית לכימיה, פרופ' אהוד קינן: "אנשים מצביעים ברגליים"
פרס הנובל ישראלי? - כתבות נוספות ב-ynet:
- בתו של הזוכה ה-3 בנובל - רופאה מירושלים
- נובל לאריה ורשל: "יום גדול לארה"ב וישראל"
- נובל, שעות שתיקה וברכה מנתניהו
- זוכה הנובל: עזבנו כי ורשל לא קיבל קביעות
- "גאון וצנוע". זוכה הנובל פרופ' מיכאל לוויט
- פרופ' אריה ורשל: "כשהיה צלצול - ידעתי"
על פי המחקר, בשנים 2004-2003 שהה בארה"ב מרצה ישראלי אחד על כל ארבעה אנשי סגל בכל המוסדות האקדמיים בישראל. ברוב
"לעשות מחקר בישראל זה קשה", מסביר פרופ' קובי לוי, מדען וחוקר כימיה במחלקה לביולוגיה מבנית במכון ויצמן - קולגה של הזוכים בנובל. "ישראל היא לא הזירה העיקרית של המדע. אנשים פה מאוד טובים וחושבים טוב, אבל מבחינת המדע אנחנו בפריפריה של העולם. התקציבים כאן מאוד מוגבלים. המון ישראלים בונים על כספים מאירופה ואנחנו חיים ממענקי מחקר".
לא חשבת לעבור למוסד אקדמי בחו"ל?
"לא. השורשים פה עולים על הכול. אבל אני יכול להגיד שאני מרגיש בצורה חד-משמעית את הדוחק שבו אנו חיים. יש הרבה פרויקטים שאני רוצה להרים ופשוט לא יכול. זה מאלץ אותי להסתפק במחקר צנוע".
שליש מהחוקרים פועלים בחו"ל
על פי נתוני המועצה הלאומית למחקר ופיתוח במשרד המדע, ב-2011 נמנו חמישה אחוזים מהאקדמאים הישראלים ככאלה ששוהים בחו"ל שלוש שנים או יותר. שיעור האקדמאים הישראלים השוהים בחו"ל גבוה במיוחד בקרב בעלי תואר שלישי (10.5%) ובקרב בעלי תואר שני ברפואה (7.2%). לעומתם, שיעור בעלי תואר ראשון ושני השוהים בחו"ל עומד על 4.8% ו-4.2% בהתאמה.
התופעה נפוצה במיוחד בקרב בעלי התואר השלישי בתחומי המדעים וההנדסה. בקבוצה זו שיעור השוהים בחו"ל שלוש שנים ויותר עומד על
כמו כן, שיעור השוהים בחו"ל גדול יותר בקרב בוגרי אוניברסיטאות לעומת מכללות (5.8% לעומת 3.4%). מבין בוגרי האוניברסיטאות, השיעור הגבוה ביותר של שוהים בחו"ל הוא בקרב בוגרי מכון ויצמן למדע (17.8%), ואחריו הטכניון (9%), האוניברסיטה העברית (7.1%), תל אביב (6.9%), בן גוריון (4.3%) ובר אילן (2.9%).
מנהל מרכז טאוב, פרופ' דן בן דוד, שהוא גם כלכלן באוניברסיטת תל אביב, טוען שכדי להשאיר את האקדמאים בישראל, צריך להעניק להם שכר הולם ותנאי מעבדה ראויים. "עד שנות ה-70 נבנו כאן שבע אוניברסיטאות מחקר, ומאז לא נבנתה אף אחת נוספת, להוציא את אריאל שסביבה הדיון הוא פוליטי", הוא אומר. "הולכת ונשחקת היכולת הלאומית שלנו לממן השכלה גבוהה, לבנות אוניברסיטאות ולשלם משכורות שישאירו את האנשים".
התסכול של פרופ' בן דוד גדול בעיקר על רקע מה שנראה כפוטנציאל מבוזבז: "היכולת של האנשים בארץ היא פשוט פנטסטית. בוגרים שלנו מתקבלים למוסדות המבוקשים ביותר בעולם. זה מה שכל מדינה שואפת להשיג, אבל אנחנו לא מצליחים לשמור עליהם".
אין תנאים, אין משרות, אין שכר
לתסכול שותף גם פרופ' אהוד קינן, נשיא האגודה הישראלית לכימיה, שמכיר אישית את הפרופסורים ורשל ולוויט, וכן את הזוכה השלישי מרטין קרפלוס. "מגיע לנו פרס נובל בבריחת מוחות", הוא אומר במרירות. "אני שמח בשבילם, שלושתם חברים שלי. אבל הייתי שמח יותר אם הייתי יודע שיש תקווה, אבל אני חושב שמצבנו הולך ונהיה גרוע יותר. אני אופטימיסט מטבעי, אבל המגמה בנושא 'בריחת המוחות' מישראל מאוד
ברורה. המסקנה היא שהמדינה שלנו מתאימה פחות ופחות למחקר מדעי".
את הנתונים מהמחקר של מכון טאוב מגדיר פרופ' קינן "מפחידים", כי "כששליש מהחוקרים בוחרים לעזוב את המדינה שלהם, זה מלמד על העדיפות הנמוכה שהמדינה נותנת לחינוך הגבוה. אין משרות בארץ. לא נותנים אפשרות לעבוד ואנשים מצביעים ברגליים. הבת שלי, למשל, היא פרופסור בהרווארד".
העובדה שוורשל ולוויט חיים ופועלים בחו"ל היא אפילו לא פיקנטית בעיניו של פרופ' קינן מהטכניון. הוא מזכיר שגם זוכי פרס נובל ישראלים קודמים - כגון פרופ' עדה יונת ופרופ' דן שכטמן - עשו את רוב עבודתם בחו"ל, ולדעתו אלמלא היו פטריוטים גם הם לא היו חיים בישראל.
השתלתי לב לדיק צ'ייני
מאז פברואר 2009 משמש ד"ר ניב עד ראש מחלקת הלב בבית החולים Inova Hospital בפרברי וושינגטון. בית החולים ידוע בהתמחותו בלב ובמחלות כלי דם ונחשב לאחד המובילים בתחומו בעולם. אח"מים מוושינגטון ואנשי עסקים מכל רחבי העולם מגיעים אליו כדי לעבור ניתוחי לב. מדי פעם קופץ ד"ר עד לניתוח מסובך בפינה זאת או אחרת בעולם, לפעמים אפילו בישראל, וחוזר למחלקה שלו. בין המנותחים המפורסמים יותר שעברו מתחת לאיזמל שלו ניתן למנות את סגן הנשיא לשעבר דיק צ'ייני, שבגופו הותקן לב מלאכותי. מי שרוצה להבין מדוע מוחות צעירים ומוכשרים לא נמצאים בארץ, ד"ר ניב עד הוא דוגמה לכך.
"אחרי לימודי הרפואה בארץ יצאתי להשתלמות של שנתיים באוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון", הוא משחזר בראיון ל-ynet. "מיד אחריה קיבלתי הצעה להיות מנהל מחלקת הלב, אבל אשתי הייתה בסגל הבכיר של אוניברסיטת תל אביב, והחלטתי לוותר על ההצעה. ב-2002 חזרנו לארץ. עבדתי בהדסה עין כרם כרופא בכיר בניתוחי לב. זו הייתה אז מחלקה מצוינת".
ניב עד היה אז בתחילת שנות ה-40 שלו ובעל שאיפות מקצועיות. "כסף לא היה אף פעם הבעיה, אבל הרגשתי שאני לא מתקדם מקצועית בקצב שרציתי. הבאתי דברים חדשים לארץ, פרסמתי המון, הוזמנתי להרצות בפורומים הכי חשובים בעולם והרגשתי שאני לא מצליח להתקדם. בינתיים הגיעו הצעות מכמה מקומות בארה"ב. אני לא חיפשתי, הן הגיעו אליי. מהחוף המערבי, מאוהיו, מסנט לואיס וגם ההצעה מוושינגטון,
שבה בחרתי. הצלחתי להקים מרכז שבתחומים שאני עוסק נחשב למוביל בעולם".
העזיבה של ד"ר עד עלתה לישראל בשני "מוחות" נוספים: אשתו, שהיא עכשיו בכירה באוניברסיטת מרילנד, ובנו - המשלים את לימודי הדוקטורט שלו באוניברסיטת ברקלי.
היו ניסיונות להחזיר אותך?
"היו דיבורים אבל זה נפל. לא על המשכורת שלי - שבכל מקרה אין אפשרות לשלם בארץ - אלא על העקרונות: לאן אנחנו רוצים להביא את המחלקה? איך להשיג משאבים שיתחרו בעולם מבחינת מחקר ופיתוח? אף פעם לא הרגשתי שיש כוונה להשקיע את המשאבים, למרות שישראל אינה מדינה ענייה".
איפה הבעיה?
"רמת הרופאים בארץ היא מהגבוהות בעולם, אבל מבחינה מערכתית ישראל לא בנויה לתת את ההזדמנות לצעירים מוכשרים. עיוותי השכר מאלצים רופאים מצליחים כלכלית להילחם על מעמדם ולכן נחסמת דרכם של צעירים. דואגים לשמר את הקיים ולא להשתפר. צריך לתת לצעירים ומבריקים להוביל אותך קדימה כי הם בעלי הרעיונות. זה לא מה שקורה. זה היה גם המקרה שלי".
Read this article in English
לפנייה לכתב/ת 
