העיר המזרחית / שני פרקים מספר

16

אני מתעוררת לצלילי תהלוכה העוברת בשדרה לכיוון כיכר העיר. הצועדים, צעירים ברובם, מרעישים בכלי הקשה ובמשרוקיות. לאחרונה שינתה ההתקוממות הגדולה את פניה והחלה מתחזה לקרנבל. קרנבלים אינם נדרשים לאישור השלטונות. להפך, השלטונות מעודדים קרנבלים ותורמים בעין יפה להצלחתם. סוככים בפינות ההתקהלות, ברזי בירה בחינם, חלוקת תרופות נוגדות דיכאון, דוכני מכירה של סמים, מסכי ענק המשדרים פורנוגרפיה. המשטר עושה כל שביכולתו לדכא את המאבק בדרכים נכלוליות, והנאבקים נרדמים בשטח. תמונות מן הקרנבל מופצות באמצעי התקשורת ברחבי העולם, ואיש אינו יודע מה באמת קורה כאן. את הגופות מפנים בחשאי, מקום קבורתן אינו ידוע, והן נקברות ללא שם.

מבעד לחלונות המוגפים קשה להבין את קריאות הצועדים. אך בניגוד לאירועים דומים מן התקופה האחרונה - שנראו כמו חגיגות עירוניות - מכותרים המשתתפים בכוחות משטרה גדולים. שוטר לכל צועד, חשבתי. ולא שוטרי חרש, אלא שוטרים המבליטים את עצמם במדיהם השחורים. לא הקשבתי לחדשות כבר יותר משבוע. כאן, בעיר הגדולה, אפשר לטעות ולחשוב שהחיים טובים. שהכול כשורה. אני פותחת את החלונות הגדולים הפונים אל השדרה ומציפה את הבית בקריאותיהם ההולכות ומתגברות ככל שהתהלוכה מתקדמת אל כיכר העיר. הו הא, מי זה בא? מושל (במלעיל) העיר הבא. הו הא, מה קרה? בעיר הגדולה אבדה תקווה.

בעיר הגדולה ישנן לא מעט דירות ריקות. דירות ריקות של תושבים מן החוץ. אנשים המתגוררים במולדת הישנה שרצו להבטיח לעצמם מקלט ביום הדין - היום שבו תגבר השנאה בגלל הנעשה כאן גם במקומותיהם ותחל הרדיפה. היום שבו יגורשו מבתיהם וינושלו ממקומות עבודתם. איני יודעת אם היום הזה הגיע. מאז נותקנו מהרשת הבינלאומית אין כל דרך לדעת. כך או כך, האנשים האלה, תושבי החוץ, שאינם אלא אנשים ונשים מבני עמנו, אינם מורשים עוד להיכנס לכאן. הקשר בינם לבינינו נותק. אף כי מפעם לפעם מוברחים מכאן תצלומים האסורים לפרסום על פי הצנזורה. תצלומים שבהם יכול העולם לראות מה באמת קורה כאן, במקום הזה שאינו עוד חלק מהעולם.

היו שנים, הן חלפו לבלי שוב, שהיינו מחוברים אל החוץ באמצעות הרשת. אך הזכות הזאת נשללה מאיתנו כבר מזמן, והיא שמורה למוסדות השלטון בלבד. רק חפרפרות יכולות להציל אותנו, חשבתי, וכאלה אין הרבה. חפרפרת דינה מוות במקום הזה. מוות ללא משפט וללא תקשורת. אנשים נמחקים מהמסכים מדי יום, חשבתי, ולאיש כבר לא אכפת. הפרמקולוגיה עושה את שלה, ואורח מן החוץ - אילו הגיע לכאן - יכול להתרשם שהכול מאושרים. חברה של מסוממים שאוכלת ושותה, עובדת, מזדיינת וישנה. איש אינו יכול לשער שהמקום הזה, לאורכו של חוף ים, מהיפים שישנם, הִנו בית כלא אחד גדול. מקום שבו התקווה לא מטופחת, כי אין תקווה. החפץ חיים מוטב לו להלשין בכל עת ובכל מצב, לדלג בין הטיפות וליהנות מהשפע הכוזב שהשלטון מציע לנאמניו: סל חיים שיש בו אוכל, שתייה, שיחות והודעות חינם בסלולרי - מובן שמדובר בשיחות פנים בלבד, שיחות חוץ אינן מורשות ואף אינן אפשריות במקום הזה - סמים קלים וקשים, פורנוגרפיה ותרופות משככות כאבי גוף ונפש.

לא רק דירות ריקות יש בעיר הזאת אלא גם בניינים ריקים. בניינים בני שלוש וארבע קומות שפונו מדייריהם לפני עשור ואף לפני שני עשורים לטובת יוזמות בנייה. בניינים שפונו מדייריהם - שנזרקו לערי השדה - ונרכשו כהשקעה ומחכים לאישורי הריסה או בנייה, ולעתים קרובות גם למצב רוחו של בעל הבית. חורים שחורים ברחובות האפלים ממילא של העיר הזאת שפנסי הרחוב שלה כבויים לרוב. בניינים מנקרי עיניים בריקות שלהם, שפונו מדיירים שכל עוונם הוא עוניים. בניינים מתפוררים המהווים, לא אחת, סכנה של ממש וניצבים כאנדרטאות לחיים שהיו ולא ישובו עוד. פעימות מוקדמות כמו בלב מקולקל. הבניינים האלה, בעלי הבניינים האלה, אין להם סיבה להזדרז. להפך, חשבתי, בעלי הבניינים האלה - רובם ככולם עברו את מסלול החיים הלאומני - זוכים לתמריצים ממושל העיר בדמות פטור ממסים. פטור זמני המתחדש בקביעות תמורת מתן שוחד או המצאת ביוגרפיה מיוחסת.

במדינה הזאת, חשבתי, מקבלי הפטור הם בעלי הממון - מקורביהן של עשר המשפחות שכבר מזמן אינן מתגוררות כאן - ואילו הנושאים בעול המסים הם העניים והצעירים, שידם אינם משגת מגורים בתנאים סבירים. משפחות צעירות וסטודנטים הנאלצים להצטופף בדירות שכורות בנות חדר או שניים. דירות שהיו בעברן בנות שלושה וארבעה חדרים וחולקו בנבזות לתאי מגורים שאינם הולמים מגורי אדם. מלוּנוֹת מעליבות, חנוקות, אפלות, אכולות טחב, שאין בהן חלונות ולעתים גם לא חדר שירותים או מטבח. דירות שהביקוש להן הולך וגובר בגלל הצורך בעבודה או ברכישת מקצוע, שאותם ניתן להשיג אך ורק בעיר הגדולה.

במקום הזה, חשבתי, הזכות לקורת גג היא נחלתם של הילידים החדשים העשירים בלבד. חסרי האמצעים, הצעירים בעיקר, נעקרים מאזור מגוריהם ומשולחים לאזורי הסְפר. למחוזות החדשים, שאינם אלא מחנות עבודה מאורגנים לחיי נצח. שם מעבידים את האוכלוסייה הצעירה בבתי חרושת המייצרים עוד ועוד הרס. אין מקום לכולם בעיר הגדולה, פסקו זה לא כבר השופטים ופינו דיירי פחונים בשכונה דרומית בעיר. שש מאות איש ואישה שהוציאו את פרנסתם בעיר הגדולה. הבאים מהמולדת הדרומית, חשבתי, הדרומים במלעיל, כפי שהם מכונים כאן, מסולקים מן המרכז. נשלחים, כמו בימיה הראשונים של המדינה המחורבנת, אל הפריפריה, אל הסְפר המרוחק והנחשל, כדי להמשיך ולהיכשל בו. אך לא רק הדרומים, חשבתי, גם מהגרי העבודה לשעבר, המתקשים לעמוד בנטל שכר הדירה, והפליטים. מובן כי המהגרים מהמדינה הדרומית, שהובאו לכאן ברעש גדול - בתחפושת של מבצע הצלה לעם המתחדש בארצו - אינם נמנים עם בעלי הזכויות במדינה הזאת. עליהם להגיד תודה, אמרה אי־אז, לפני שנים, השרה שהיתה ממונה על מבצע ההצלה, כשמבצעים בתחפושת עוד יצאו אל הפועל. תודה על כך שהם חיים ומסתובבים חופשיים בחוצות. היום גם היא צריכה להגיד תודה, תודה שהיא חיה ונושמת. במסגרת ניקיון בית הנבחרים והממשלה מנשים, השרה - שגורשה מן העיר המזרחית, כך פורסם - מחפשת מקור תעסוקה אחר. מבצעים כגון אלה פסקו מזמן. גם הגירושים פסקו מאז שנסגרו הגבולות. המסחר בבני אדם נסמך זה שנים על שוק הבשר המקומי.

עיני עקבו אחר אישה צעירה - סטודנטית אולי, מובטלת שהגיעה עד פת לחם, אחת שאין לה מה להפסיד - השוכבת פרקדן בשדרה ובועטת ברגליה בשוטר הרכון מעליה. שישה שוטרים חמושים רצים לעברם. המגפון מחריש אוזניים. קהל רב מתאסף. סוף־סוף יש דם. איש וכלבו נעצרים לרגע, הכלב מרחרח את האישה. לכי לעבוד, צועק עובר אורח ויורק. בוגדת מסופלסת. המפגינים מקיפים כטבעת חנק את המתרחש. הו הא מי זה בא, מושל העיר הבא. הו הא מה קרה, לעיר הגדולה אבדה תקווה.

כדי לרכוש דירה במדינה הזאת נדרש כסף רב, חשבתי, במיוחד בעיר הגדולה. על העיר המזרחית אין טעם להרחיב את הדיבור. כדי לגור בעיר המזרחית נדרשים אישורים מהרשות הגבוהה, אישורים שרק מתי מעט זוכים בהם, על פי רוב אלה המקורבים לעשר המשפחות. עשר המשפחות שקנו את המדינה - נתח אחר נתח - והשלימו את קנייתה לפני עשור וחצי.

מובן שאבא נמנה עם המקורבים לצלחת ולו רק בגלל היותו יליד חדש ובשל שירותו רב־השנים במעבדה. שאלת המוצא היא שאלה מרכזית בחברה כמו החברה שאני משתייכת אליה. להיות אזרח שווה זכויות הווה אומר להיות יליד חדש או ניצוֹל של המולדת הישנה, חשבתי. ואבא לא רק יליד חדש, סבותיו הגיעו לכאן מהמולדת הישנה, וכאילו לא די בכך, היותו ראש המעבדה - גדול המחסלים אי־פעם - העניקה לו זכויות רבות. אבא זכה ליהנות מטובות ההנאה של המשטר בהיותו גיבור במדינה הזאת. במדינה כמו זו שאני חיה בה חיים על החרב, חשבתי. מתוגמלים על החרב. בעזרת התגמולים שבהם זיכתה אותו המדינה פנה אבא לעסקים. עסקי נדל"ן, שאינם אלא שוד קרקעות, שאפשרו לו להגדיל את הונו ולמנף אותו לאפיקים פיננסיים - כמקובל במקומותינו - בעזרת המידע שאסף במעבדה.

אבא מסמל בגופו ובנפשו, בקורות חייו ובאורחות חייו, את אחד הנגעים המרכזיים במקום הרקוב הזה. במדינה הזאת, המתנהגת כמו גילדה מושחתת הדואגת לחבריה, אבא הוא חבר של כבוד. אבא, שתמורת היד שאיבד בעת שירותו במעבדה, יד שמאל הנוקמת כפי שהוא אוהב לכנות אותה, זכה בכסף רב ולמעשה בקרקעות רבות שנגזלו מהילידים המקוריים, בני העם האחר.

אבא הוא פושע מלחמה, חשבתי. מחסל המונים שזכה לתהילה. הפשעים שביצע בצעירותו, מעשי רצח של ילידים חפים מפשע, שהוכרזו מיד כאויבי המדינה החדשה, זיכו אותו בכסף רב. לא רק בכסף זיכו אותו מעשיו אלא גם בכבוד ובהוקרה. אבא מצפה להערכה עד עצם היום הזה בזכות אותם מעשי נבלה שביצע. מעשים שבזכותם, כך נדמה לו ולשכמותו, ניתנה לנו הארץ הזאת.

בני העם שהגיעו לכאן מהפזורות הדרומיות, מהמולדות הלא מוכרות לכאורה, גורשו אל הפריפריה, אך הילידים המקוריים סולקו כליל מן העין ונכלאו - בשם ביטחון המדינה - בגטאות מוקפים בחומה מחושמלת. ביטחון המדינה חשוף לסכנה מתמדת. איום ממשי רובץ על חיינו. סכנה יומיומית אורבת לנו בקרב אלה שקמו עלינו להשמידנו ועל כן היה הכרח להרחיקם. למען ביטחונם האישי של כל אחת ואחד מאיתנו. משפחות הופרדו מיקיריהן, הורים מילדיהם, נשים מבעליהן. ביטחון המדינה הוא המולֶך שמקריבים לו הכול. בין השאר גם את קורבן הזכות לקורת גג, קורבן הזכות לאיחוד משפחות וקורבן ביטחונם האישי של האזרחים ושל אלה שאינם אזרחים. במקום הזה, ביטחון המדינה נחשב מאז ומעולם יקר פי כמה מביטחון תושביה.

30 

מסוקים חגו בשמי העיר הכחולים, הצלולים במיוחד, בצקצוק מנועים שהזכיר לתושבים נשכחות אומללות. ולא רק נשכחות מעוררת דחיסת הלהבים, הרוטור בשפת הרחוב, אלא הוויות השייכות לעולם הממשי, לעולם המקיף אותנו מאז ההתקוממות הגדולה שהוכרעה ברציחתם של עשרות אלפים. עיני רבים הורמו לשמים כאילו תצמח להם משם ידיעה כלשהי. אחרים חיטטו נואשות בטלפונים שלהם והפילו את הרשת. אנשים הסתודדו בפינות רחוב, לכסנו מבטים מעבר לכתף, מוודאים ששוטרי החרש אינם בעצם חבריהם הקרובים ביותר, מכרים ומודעים שפגשו בחטף ברחוב בדרכם לעבודה, או אפילו בני משפחה, אישה, בעל או בן בוגר שחבר לכוחות הרשע.

משהו קורה, חשבתי, אולי הגיעה שעתו של הנורא מכול. הצרעות השחורות המעופפות פלטו עשן בגלל תחזוקה לקויה, והחשש הגדול ביותר, חשבתי - אף כי מציתות לשיחות של העוברים ושבים הבנתי שאני בעמדת מיעוט, אנשים דיברו במושגים של קטסטרופה חדשה המתרחשת ובאה - הוא שאחד־אחד הם יתרסקו מעל העיר שהָמְתה אדם בשעה זו של אמצע הבוקר.

האצתי צעדים לכיוון השכונה הצפונית, מה שלא יהיה מוטב שאהיה שם, חשבתי. מה שיקרה לי, ולא רק לי, מוטב שיקרה לי שם, בקרבת האיש שאני אוהבת. גם אם לא אקבל ממנו סיוע - וככל שנוכחתי לדעת במשך חמש שנים בן זוגי אינו מסוגל לסייע - גם במקרה כזה, מוטב לי לא לזכות לסיוע בקרבתו. אנשים מתאחדים בעת צרה, חשבתי, ועתות כאלה היו לנו למכביר. אולי משום כך שרדנו, בגלל המצוקה, בגלל הפורענות, בגלל הקטקליזם, בגלל הדחף החייתי לשרוד. אבל שום קטסטרופה לא התרחשה באותו בוקר, סתם עוד מצוד אחר מתנגדי המשטר או פריטי אדם שהסתננו לעיר הגדולה ללא רישיון.

בימים ההם, ימי ההתקוממות, אנשים לא הזדרזו להיפרד זה מזה, הכול נאחזו איש ברעהו כמו קופים עד יעבור זעם. הזדיינו מבוקר עד ערב, השריצו עוד ועוד ילדים לינוק מהם תקווה, ילדים שבהגיעם לגיל ארבע־עשרה ניתן להם נשק ביד. אבל הזעם לא עבר והרעות הוסיפו לרדת עלינו, כמו בחזון ישעיהו, ולא בגלל נטישת האל - רבים החלו לעבוד אותו ביתר שאת, עבדו אותו גם בשביל המתפקרים - אלא בגלל המשטר. בגלל עשר המשפחות המכתיבות כאן את סדר היום בשיתוף עם הפונדמנטליסטים.

לא האל - שבקיומו ממילא איני מכירה - הוריד עלינו את המכות, אלא נבחרי העם, פקידי המשטר שנבחרו באורח דמוקרטי. היו אלה הבחירות הדמוקרטיות כביכול האחרונות במקום הזה והן אירעו לפני שלוש־עשרה שנים. מקום שבמשך שנים צרח דמוקרטיה בקולי קולות, והעיד על עצמו כעל הדמוקרטיה היחידה באזור - דמוקרטיה חד־אתנית שאינה אלא שם נרדף לדמוקרטיה גזענית. גזענות אינה זרה לעם שאני משתייכת אליו, עם המהלל את עצמו ומשבח את עצמו ומאמין בהיותו זהב פרוויים ככתוב במיתולוגיה העממית.

שורה של תקנות וחקיקות שהפרידו בין האוכלוסיות וגזרו עליהן בידוד היתה הסימן הראשון. מובן שהראשונים שנסגרו בגטאות היו הזרים. שנאת הזר היא ממאפייני החברה שאני חלק ממנה - הפליטים ומהגרי העבודה. כל אותם מאות אלפי בני אדם שאיימו על טוהר העם השליט, הריבון. מהילידים המקוריים של המקום נשללה כבר לפני עשרות שנים הזכות לחופש התנועה, ולא רק חופש התנועה נשלל מהם, אלא גם הזכות להתאגדות, הזכות לחופש ביטוי, למחאה, והנורא מכול, חשבתי, הנורא מכול - נשללה מהם הזכות להתרבות, כלומר הזכות להולדה.

אנשים, כדרכם של אנשים, לא האמינו בחוקיותן של החקיקות והגישו ערעורים לבתי המשפט והתפלמסו בתקשורת וחברו זה לזה והקימו תנועות ועמותות וחוגי בית. בלהט החרב המתהפכת נשכחו לגמרי הילידים המקוריים של המקום, והם גם היו הראשונים להרגיש בגופם את משמעות החוקים החדשים. כדי להימנע מפיקוח על הילודה - מִנְהלה הנדרשת למשאבים ולכוח אדם - נשים עוקרו וגברים סורסו, ואמנם אוכלוסיית הילידים המקורית הלכה והתמעטה, אך כל זה לא נגע לנו. הרגשנו חסינים בפני החוק. נפרדים מהאוכלוסייה הילידית. בעלי הבית. אסונם, כך חשבנו, לעולם לא יהיה אסוננו.

ואז, בקיץ אחד, לפני שבע שנים, התעוררה ההתקוממות הגדולה - למשך עשרים וארבע שעות - ובעצרת אחת שמטרתה היתה להפיל את השלטון הושגה דווקא תמיכה חובקת של כל שדרות החברה. היה זה תרגיל המשטר הגדול של כל הזמנים. נשכחה ההתנגדות, ננטש המאבק. אנשים חיבקו זה את זה ושרו שירי אחווה עד אור הבוקר. שטופים ברטוריקת חנופה ופיוס הרגישו הכול שותפים לצרה, ובלי לשים לב נמחק הפלג השמאלי, הממאירוּת ההזויה שכרסמה בחברה דוכאה, והיינו לעם אחד איתן ששנאת הזר חרותה על דגלו, והפחד ממנו מחמש אותו בכוח, באנרגיה בלתי־נדלית. ולא רק באנרגיה נפשית, חשבתי, המדינה הזאת נהפכה למחסן הנשק הגדול ביותר באזור. אנרגיית ההרס היא המאכילה אותנו ומלבישה אותנו ודואגת לכל מחסורנו.

חלף זמן עד שאנשים התרגלו למציאות החדשה, מציאות שהם עצמם סייעו להיווצרותה, זמן של בהלה וחוסר אונים, זמן של שיתוק וחדילה. אבל בני אדם מתרגלים לכל דבר, אמרה אמא, כך היה גם במולדת הישנה, אנשים עם רגל אחת שכחו שהיו להם פעם שתי רגליים.

בן זוגי לשעבר התפכח מהבלבול במהירות יחסית, ואף זיהה יתרונות במצב החדש. השלטונות חילקו סוכריות שהמתיקו את הגזירות והשכיחו את החקיקות הנוראות. עבירות שעד לפני המהומות נגזר עליהן מאסר לא נחשבו עוד לעבירות. להפך, מוסדות השלטון עודדו צריכת סמים קלים וקשים, תרופות נוגדות דיכאון חולקו בחינם בסניפים למען בריאות העובד הלאומי, וערוצי פורנוגרפיה או אתרים משכיחי דעת וגוף מסוגים שונים הוענקו אף הם בחינם בכל חבילות התקשורת. הגיהינום שלנו נדמָה לעתים לגן עדן. טשטשו את האזרחים בקלות, עיוורו אותם במתנות קטנות. הפחיתו מסים לתקופה קצרה כדי להכפיל ולשלש אותם בהמשך. ניקו את השכונות הדרומיות ממהגרי עבודה ומפליטים. ניקו את מרכז הארץ מכל מי שאינו בן העם שאני משתייכת אליו. את הראשונים שיכנו בערים ייעודיות, ערים שמאז הקמתן נקראו בפי הציבור ערי העבדים, ואת השניים כלאו לזמן בלתי־מוגבל, כלומר לתמיד, בתנאים שאינם מאפשרים קיום של חיים. האוכלוסייה במקום הזה מחולקת לשניים מאז ומעולם - נוגשים וקורבנותיהם. הנוגשים קבועים והקורבנות מתחלפים, ולמעשה מתרבים ומצטרפים זה לזה לציבור גדול ורב הנושא בנטל הייצור ובהגנה על הביטחון, ומשתכר בקושי כדי מחיה.

במקביל למסעות הטיהור בנו בית אופרה בעיר הגדולה, העניקו כניסה חופשית לבריכות השחייה, העישון הותר בכל מקום, בתי ממכר לסמים קלים ובינוניים נפתחו בכל פינה, העיר הגדולה הופרדה מהמדינה, נותקה ממנה בכל הקשור לאורחות החיים.

 ניתוק לכאורה שרפי השכל בעיר הזאת קיבלוהו בשמחה מבלי לתת את דעתם למס הגולגולת הכבד שהשפיע באופן מיידי על הכלכלה האוטונומית, ובעיקר על מחירי הדיור שהאמירו.

אך החקיקה המשמעותית ביותר היתה הענקת אוטונומיה מלאה לפונדמנטליסטים. הרובע שהיה במשך שנים רבות חלק מהעיר המזרחית זכה למעמד של מדינה ריבונית הנמצאת בקשרים הדוקים עם עשר המשפחות. מרבית הדרישות נענו, כך מכל מקום הסיקו מובילי ההתקוממות הגדולה - אותה הפגנת המונים בת עשרים וארבע שעות - מבלי לראות שפעולות אלה של ביזור לכאורה ובידול מגזרי הרחיבו והעמיקו את שליטתן של עשר המשפחות בכלכלה, בחברה ובמה שנשאר מהתרבות. רגולציה, די לריכוזיות, הפחתת המסים - אלה היו הסיסמאות שנישאו אז בפי כול, והסיסמאות האלה התרוקנו מתוכנן באותה נשימה שבה נזעקו מגרון ניחר.

איש לא ידע עדיין על החלוקה למחוזות, על שלילת היתרי תנועה, על העיר המזרחית שנסגרה בפני רוב התושבים. גם הילידים החדשים, צרי המוח, הגזענים מרחם אמם, העושקים, הגזלנים, כלומר מי שנחשבו עד זה לא כבר לאזרחים סוג א' של המקום הזה, לא ידעו דבר וחצי דבר. העשן הסמיך שכיסה על פעולות המשטר לא אִפשר לראות. בן לילה נסגר האינטרנט והקשר אל הנעשה בחוץ נותק לעד. במקומו הושקה הרשת המקומית המטמטמת. אין ספק, היתה זו שעתו היפה של המשטר, סוף־סוף זכה העם למנהיגות. אך המנהיגות, אבוי, הופעלה בשלט־רחק על ידי המדינה התועלתנית הנצלנית הדכאנית שקמה בן לילה - מדינת העשר והפונדמנטליסטים.

פניתי בצעדים נמרצים לרחוב הראשי, אחד מעורקי התחבורה הראשיים בעיר, שתנועת הולכי רגל אינה מורגשת בו כמעט. הלכתי על שפת המדרכה כדי לזכות בביטחון, מנועי המכוניות הישנות נשפו עלי, השחירו את פני, סתמו לי את הסמפונות, כך ישימו לב אלי, חשבתי, יבחינו בי, אלה שהמבט עוד לא נגזל מהם. המפוכחים. חברי ברית אחים המזהים זה את זה מקילומטרים. אם אתמיד ללכת על שפת המדרכה, קיוויתי, אגיע בשלום אל השכונה הצפונית.

העיר המזרחית, הוצאת "ידיעות ספרים", 318 עמ'