אינדינגב: מה 'תה רוצה להיות כשתהיה גדול?

במונחים של פסטיבלי מוזיקה ישראליים, פסטיבל שביעי ברציפות שקול להגעה לגיל מצוות. כל הכבוד באמת שהגעת עד הלום, אבל מעכשיו, בוחנים אותך אחרת. בסטנדרטים של הגדולים. ובמובן הזה, האינדינגב הנוכחי נמצא עמוק בתוך גיל ההתבגרות. כולל האחריות, אבל גם כולל החצ'קונים.

מהצד הראשון, מדובר באירוע מרשים לגמרי, עם לא פחות מארבע במות הפועלות במקביל, אירוח של אמנים מובילים (אביתר בנאי, מארינה מקסימיליאן, גבע אלון), ויכולת להלין ולהזין אלפי אנשים באופן סביר בהחלט (נגיע גם לפאשלות, אל דאגה). אך מהצד השני, עושה רושם שהוא בבלבלה הטיפוסית של כל מתבגר. זהו, נגמר השלב שבו אתה "החמוד", וכולם מחמיאים לך וסולחים לך על טעויות ילדות, והגיע הזמן להחליט מה אתה באמת רוצה להיות כשתהיה גדול.

תופסים שמש בנגב (צילומים: גילעד מנו, חדי אוזן)

אני לא בטוח שמארגני האינדינגב יודעים. ואני גם לא בטוח שהם יכולים לדעת. כי בהצלחה של האינדינגב יש מלכתחילה סתירה פנימית. שהרי אם אתה בא לקדם את מוזיקת השוליים בישראל, ולפתע מוצא את עצמך על תקן הדבר הכי אופנתי והכי מדובר בתל אביב, מה אתה בעצם אמור לעשות? לשמור על המימדים הצנועים של האירוע, כדי לא "לבגוד" בגרעין המייסד, או להיכנע לגידול הטבעי, ובכך גם לוותר על חלק מהאופי הייחודי של הפסטיבל? כל החלטה תגרור ביקורת. כל בחירה תרגיז.

המארגנים הלכו, בסופו של דבר, על אופציה ב', וכצפוי - הצליחו להרגיז הרבה מאוד אנשים. אין ספק, בהשוואה לפסטיבלים הקודמים האווירה היתה פחות אינטימית ומשפחתית. הכל נהיה יותר גדול. יותר צפוף. יותר "רגיל". הבחירה הזו גם הביאה לכך שבפעם הראשונה, היחס כלפי מארגני האינדינגב לא היה רק פרגון גורף והגדרתם כחלוצים וכמפריחי השממה, אלא שיפוט נטול רגש של מארגני אירוע מסחרי, שבשורה התחתונה פועלים גם משיקולים כספיים.

אינדינגב. אפשר ללכת עירומים

השיפוט הזה התחדד, בעקבות העובדה שמאות רוכשי כרטיסים הושארו מחוץ לפסטיבל, אחרי שלטענת המשטרה המארגנים חרגו ממכסת הקהל שאושרה להם. שזה - במילים פחות מנומסות - ניסו לעשות עוד קצת קופה, מתחת לאף (אם הטענה אכן נכונה). לצערי, גם אני חוויתי את תוצאות המחדל. הגעתי עם משפחתי למצפה גבולות ביום שישי בצהריים, כדי לגלות שהחל משעות הבוקר לא חולקו הצמידים, שהיו תנאי לכניסה למתחם. ההסבר היה - איסור של המשטרה. החלטנו להמר ולהקים את האוהל בכל זאת.

מארינה מקסימיליאן. יש לה הכל?

ההימור השתלם, לכאורה, כשכעבור זמן קצר חולקו לנו ולכל האורחים שנתקעו בשער צמידים בצבע כחול. הצמידים אכן אפשרו לנו להיכנס לאיזור המגודר ולצפות בהופעות. בסביבות שמונה בלילה חזרנו לאוהל, כדי להצטייד בבגדים חמים, אבל כששבנו לשער הכניסה - חצי שעה מאוחר יותר - השוטרים הודיעו לנו ש"צמידים כחולים לא נכנסים". למה? כי בעקבות הוויכוח בין המשטרה והמארגנים, הוחלט לדלל באופן שרירותי את מספר הנכנסים. הקורבנות היו אלה שעונדים צמידים כחולים, ופשוט החמיצו את כל ליל ההופעות. 

כשיצאנו החוצה, כדי לדבר עם המארגנים, הבנו שגורלנו עוד שפר עלינו. מחוץ לגדר התגודדו מאות אנשים - רוכשי כרטיסים מראש - שהגיעו במהלך יום שישי לפסטיבל ולא זכו לשום צמיד, אלא רק לפרצופים אמפטיים ומלאי מבוכה של המפיקות, שבישרו להם שעליהם לחזור כלעומת שבאו. פאשלת המשנה היתה שלמרות שהבעיות החלו כבר בבוקר שישי, ומספרי הטלפון של כל רוכשי הכרטיסים היו בידי ההפקה, איש לא התקשר אליהם כדי להבהיר את המצב ולהציע שלא יגיעו כלל. לך תסביר את זה לארבעת הנהריינים שעמדו לידי בשעה 21:10, וקיבלו את הבשורה על כך שעליהם לשוב הביתה.

טרמפ?

בשבת בבוקר כבר התירו לכולם להיכנס. אבל לא תוכלו לשמוע ממני, למשל, על ההופעה של הפליינג בייבי, שנערכה בליל שישי. וכנ"ל לגבי התפוחים, שעלו אחריהם. לו רק היה לי צמיד צהוב.

ובכל זאת, היו גם הופעות באינדינגב, לא רק פאשלות. אני אתעכב על כמה בולטות. דקה מפתיחת ההופעה של מארינה מקסימיליאן, ואתה מבין שלבחורה הזו יש פשוט את הכל. קול ייחודי, מראה אטרקטיבי במיוחד, שלישיית נגנים מעולים, וצליל עדכני ומלוטש היטב מבית עופר מאירי. חצי שעה מאוחר יותר, אתה בוהה בבמה בתמיהה, ולא ממש מבין מה הבחורה המשתוללת ממול רוצה בכלל מחייך.

מארינה. מבט מאחור

יש נתק כמעט מביך בין הדרך שבה מארינה נעה על הבמה, במעין אקסטזה כאילו חסרת מעצורים, לבין החוסר המוחלט בתגובה רגשית שהמוזיקה שלה מייצרת. וככל שהיא שואגת חזק יותר, כך הריק מהדהד יותר. ההסבר טמון אולי במילה שפעם אהבנו להשתמש בה - אותנטיות, רגע לפני שהושחתה ללא הכר בידי כל זמר שהתחבר ל"אמת הפנימית" שלו. בהופעה של מארינה פשוט לא זיהיתי אפילו קמצוץ שלה. מה שהפך את האירוע לרצף סצינות של שחקנית (מצוינת), המגלמת כוכבת רוק. כולל המחמאות הלבביות ששיגרה לעבר הקהל, שהוא "by far הכי טוב שהיה לנו".

למחרת, בשעת בוקר מוקדמת, צפיתי בהיפך המוחלט. כמעט. כי גם לונא אבו נסאר היא בחורה נאה בהחלט, רק באורח הרבה פחות מוחצן. הגיטריסטית הנהדרת הזו - ערבית נוצרייה מנצרת, שאלבום הבכורה שלה ייצר כמה גלים גם בתל אביב - הצליחה לרגש את הצופים כשהיא על במה קטנה בהרבה, חמושה בשני נגנים צנועים כמותה ומבצעת שירים בגרסה עירומה כמעט וחפה מפלייבקים. חלק בעברית, אחרים בערבית. כולם יפים ומלאי רגישות. זה היה רגע מקסים ואמיתי לגמרי. שרק השתפר חצי שעה מאוחר יותר, כשאבו נסאר עברה לבמה הגדולה, שם חברה עם הגיטרה לאינספור חבריה מלהקת סיסטם עאלי - לטעמי, הדבר הכי מרגש שקרה בהיפ הופ הישראלי מזה שנים.

סיסטם עאלי הם הרכב יפואי שמורכב מערבים, יהודים, בנים, בנות, מוסלמים, נוצרים, ימנים, שמאלנים, עולים חדשים - כל קלישאה אפשרית של ישראליות. אבל החיבור, תודה לאל, הוא ההיפך מקלישאה. כי לא תמצאו שם שירים מתוקים על דו קיום מופרך ודמיוני, אלא יציאות מלאות זעם, תשוקה והתלהבות שמדברות על כאב אמיתי, על סבל וגם על תקווה. כל זה (בעברית, ערבית ורוסית) עטוף בחטיבת קצב מצויינת, שלצידה גם אקורדיאון וכינור דומיננטיים מאד (מפתה לומר, אגב קלישאות, שיש פה שילוב של הדג נחש, עם השמחות). ככה שההופעה שלהם מספקת הרבה פאן, שמתחתיו רוחשות גחלים של כאב וביקורת. את הקהל של האינדינגב הם כבשו בהליכה, למרות ש"כיבוש" הוא אולי לא הפעולה המועדפת על אנשי סיסטם עאלי.

מתאפרים בשמש

ואפרופו קהל. הריכוז הגדול ביותר של אנשים שזכיתי לראות למול הבמה המרכזית קידם את פני להקת "ויתרתי". למי שלא מכיר - טריו שעושה פאנק רועש והומוריסטי, עם שמות שירים כמו "מאז שעשיתי אסיד אני לא מבחין בין אמא לאבא", או "אני דתי אבל בגלל שאני הומו אני מרגיש רגשות אשם אז גזמתי לעצמי את הפין" (כך, במקור). בראש ההרכב עומד איתי זבולון - האיש מאחורי סרטונים חורכי יו-טיוב כמו "יניר האחמ"ש", ואני מניח שזו הסיבה המרכזית לריבוי הצופים.

נו, ומה יצא? זבולון הוא אחד האנשים הכי מצחיקים והכי מקוריים של הדור הצעיר הנוכחי. הוא כריזמטי בטירוף, והדיאלוגים שלו עם הקהל הם בלתי אמצעיים וכובשים ("נו, זיינתם כבר בפסטיבל? זה לא נראה ככה"). חבל רק שהמוזיקה שלו היא בעיקר מצע רועש ופשטני מאד, להומור המיוחד שהוא מייצר. שירי פאנק פרימיטיביים למדי, חסרי מעוף מוזיקלי, שמעוררים בעיקר געגועים לאינפקציה - להקה שידעה לשלב נונסנס וטקסטים מוטרפים, עם מורכבות מוזיקלית ומהלכים מלודיים מנצחים. בקיצור, ויתרתי.

אני מקווה רק שמארגני האינדינגב לא יוותרו גם הם. חייבים עוד פסטיבל אחד לפחות כדי להבין מה יקרה לו באמת כשהוא יהיה גדול.