חושבים שאתם "לא בנויים לקשר"? כך תמצאו אהבה
הם מצהירים שחלום חייהם הוא להתאהב ולהקים משפחה ובשבועות הראשונים לקשר הם אכן משקיעים, מקסימים ונלהבים - ואז הם נעלמים ומשאירים אחריהם לבבות שבורים. "זמנים בריאים" ב"ידיעות אחרונות" מציגים: האנשים שלא בנויים לקשר
הוא בן ,35 נאה מאוד, חכם וחם, מצליח בעבודתו כעורך דין. הוא מחפש את "האחת" ולא מתבייש להודות בזה, להפך. באוזני חבריו ובני משפחתו הוא שב ומצהיר כמה הוא רוצה כבר להתאהב, לאהוב, להתחתן, לעשות ילדים. אלא שכל מי שנענית לחיזוריו מוצאת את עצמה כעבור שבועות ספורים, מקסימום חודשיים־שלושה, חווה מפח נפש.
אחרי ההתלהבות הראשונית צצים אצלו הספקות. אחת דומה מדי לאמא שלו, שנייה לא נקייה מספיק, שלישית לא עושה לו את זה. ואז הוא מתרחק. כי הוא, קצת כמו מכוני הכושר העדכניים, פנוי לקשר, אבל ללא התחייבות. אלא שמה שמועיל לחשבון הבנק, במקרה של מכוני הכושר, מועיל הרבה פחות כשמדובר בלב.
את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד
איך לעבוד על הזוגיות?
- 11 סימנים שמזהירים: הזוגיות שלכם בצרות
- טובים השניים? כשזוגיות גורמת לנו להרגיש לבד
- התשוקה בזוגיות דועכת? טכניקה שמבטיחה להחזירה
משיכה, מחויבות, אינטימיות
הפחד לטעות, החשש לחזור על דפוסי זוגיות לא טובים מהבית, האשליה שמשהו טוב יותר בטח מחכה אי־שם בחוץ, גורמים לרבים (ולרבות) לפחד מקשר זוגי מחייב.
בבסיס כל קשר כזה, אומרת אריאל שער־מנדל - מטפלת זוגית ומשפחתית מוסמכת ורכזת ההסברה באגודה הישראלית לטיפול משפחתי וזוגי - נמצאות המשיכה, המחויבות והאינטימיות, במובנה הלאו דווקא מיני. יש זוגות שיסתפקו רק בחלק משלושת הרכיבים הללו. כל עוד הדבר מקובל על שני בני הזוג - מצוין. אבל אם למישהו מהם חסר משהו - מערכת היחסים הזוגית עתידה להתפוצץ.
שער־מנדל: "מחויבות בעיניי היא הרצון, הנכונות, לקחת אחריות על משהו באופן מלא, לעשות הכל כדי שהדבר הזה יצליח. יש מחויבות מסוגים שונים - לעבודה, לדת, למדינה, לדעה פוליטית, לחברה, לזוגיות. אם אנחנו עושים דברים מתוך מחויבות עמוקה לנושא שאיתו אנחנו מזדהים, אנחנו מוכנים גם לשלם מחיר אם צריך וחשים שלמות עם העשייה וסיפוק ממנה. אם אנחנו לא מחויבים מספיק - המחיר נעשה כבד וקשה, עד כדי ויתור."
כשאנחנו מדברים על זוגיות, מתקיימת (או צריכה להתקיים) מחויבות בכמה היבטים: מחויבות בסיסית לקשר, מחויבות למיסוד שלו, מחויבות לנאמנות בתוכו, מחויבות לאותנטיות ולאמת שלו.
אלא שבשנים האחרונות, ממש כפי שאף אחד כבר לא מצפה מעצמו לצאת לפנסיה מאותו מקום עבודה שאליו הגיע כצעיר אחרי צבא ו/או אוניברסיטה, ממש כמו שאנחנו לא מתחייבים לחוזים ארוכי טווח עם הבנקים, חברות הסלולר וכו' - גם בזוגיות אנחנו הרבה פחות מחויבים.
למעשה, רבים מביעים הרבה פחות רצון להתחייב. "מושג הבחירה הפך לערך עליון. כל אחד רוצה כל הזמן לבחור ולהרגיש שהוא בוחר נכון," אומרת המומחית. "הכנסנו את הצרכנות הנבונה לתחום הזוגי. במקביל, חלה התערערות של התא המשפחתי. אחוז הגירושים גבוה ועולה, ומותר לדבר על נישואים לא מאושרים, מה שגורם לחששות להתגבר.
"פעם פחות שאלו שאלות, המטרות היו ברורות, היה איזשהו מצפן חברתי למה מקובל ומה רצוי. היום, ערך האינדיבידואליזם עולה, ועם המחסור בכלים מתאימים לקיום זוגיות והלגיטימיות החברתית לחכות עם החתונה - הצעירים מדברים על הפחד להתמסד הרבה יותר מבעבר. בהיעדר מצפן, רבים פשוט הולכים לאיבוד."
אלא שקשר שאין בו מחויבות לקשר לא באמת יכול לעבוד לאורך זמן. בהתחלה, האופוריה של ההתאהבות מובילה להשקעה גדולה והכל יפה, שמח ובעיקר לא מאיים. עם הזמן, ככל שהקשר מעמיק ונהיה רציני יותר, מתעוררים החששות. אלה גורמים לכך, אומרת שער־מנדל, שאנחנו, במו ידינו, אם כי באופן לא מודע, מחבלים בקשר הזוגי. אנחנו נכנסים לעמדה מתנשאת, שיפוטית וביקורתית, מחפשים ומוצאים פגמים בפרטנר, מצמצמים את הערך העצמי שלנו או ממיתים ללא חסד את הקשר מבחינה רגשית. ואז נהיה משעמם. וכשמשעמם, קל יותר לרצות לברוח.
למה זה קורה?
"ישנן סיבות רבות לפחד להתחייב," אומרת שער־מנדל. "החיפוש אחרי הפרטנר המושלם, למשל, ובפנטזיה יש תמיד משהו טוב יותר; אהבה ראשונה נכזבת שגו־ רמת להימנעות; מודל זוגי קונפליקטואלי בבית ההורים; יחסים סימביוטיים בין אם לבנה או בין אב לבתו; תרבות השפע המבלבלת; העלייה בתוחלת החיים והאפשרות להרות בגיל מאוחר יותר; אשליית ההערכה העצמית הגבוהה שנוטעים הורים בילדיהם - ואם היא אינה מבוססת, הם מתבגרים וחוטפים סטירת לחי מהמציאות.
"במקרה כזה, חוסר הביטחון העצמי וחוסר המודעות לחלקים השונים ב'אני', בהם גם הפחות טובים, לא מאפשר לאדם להשלים עם חולשותיו שלו ולכן הוא לא יוכל להשלים עם חולשות האחר המשמעותי. וישנו כמובן עניין המימוש העצמי והדגש על ה'אני', שמעכב לעיתים את ההתפתחות ולא מאפשר לצעירים להגדיר את עצמם, ומכאן לא מאפשר להם לפתח כישורים זוגיים כמו אמפתיה".
כדי לצאת מהלופ הזה, יהיו סיבותיו אשר יהיו, צריך לגשת קודם כל לבדיקה עצמית. שער־מנדל: "כל אדם צריך להסתכל על הקשיים שלו, לנסות להבין ממה הם נובעים, לראות אם הוא מקבל את עצמו באמת, על חולשותיו, לבחון מהי תפיסת הזוגיות בעיניו ולהתמודד עם מיקומו על הציר המתוח בין נפרדות להתמזגות - כי על הציר הזה נבנה הפחד ממחויבות ועל זה צריך לעבוד.
"חשוב לחזק את ההערכה העצמית האמיתית, לא הפיקטיבית, אלא זאת שכוללת גם את החולשות, האכזבות והכישלונות שלנו. אם אדם מקבל את עצמו הוא פנוי לקבל את האחר. חשוב גם לפתח את שרירי האמפתיה והאכפתיות. הן אלה שמחזיקות את הזוגיות לאחר שהתשוקה דועכת. כמובן, לא כולם חייבים לחיות בשניים או להיות בזוגיות, אבל בן או בת הזוג הם הדמות המשמעותית שאיתה אנחנו עושים עבודה בחיינו הבוגרים. דרכם אנחנו עובדים על הבעיות שלנו ובעזרתם אנחנו צומחים. פוטנציאל הצמיחה שלנו כפרטים גדל בזוגיות".