"כשאומרים שאני לא יהודי אני מעדיף למות"

בלמאל טפרה, תושב הקהילה היהודית בגונדר כבר 17 שנה, לא זכה לנכוח בהלוויה של אביו שנקבר בבאר-שבע ולא זכה לראות מזה 13 שנים את אימו ואת שבעת אחיו ואחיותיו המתגוררים בארץ. "אני מודע לכך שגם אני, כמו רבים מהאנשים שהמתינו כאן שנים רבות, עשוי להקיבר בבית הקברות היהודי של גונדר לפני שאקבל תשובה מדוע אינני רשאי לעלות" הוא מספר.

כחודש לאחר שממשלת ישראל הכריזה על סגירת העלייה מאתיופיה ולאחר שהסוכנות היהודית סיימה את טיפולה בקהילה היהודית בגונדר תוך כדי סגירת בית הכנסת והחרמת ספר התורה, נראה שלבלמאל יש סיבה לחשוש.

הייתה לי הזכות לשוב לאחרונה ממסע בן חודש לשתיים מהקהילות היהודיות המסורות ביותר בעולם. שתי קהילות יהודיות שמדינת ישראל ורוב יהודי העולם הפנו אליהן עורף. שתי הקהילות הוקמו על ידי שארית יהודי אתיופיה בעת המתנתם הארוכה לישראל והצטרפו אליהן אנשים רבים בעידוד מוסדות ממשלת ישראל תוך שבני

הקהילה ויתרו על כל רכושם ועל בתיהם למען הגשמת חלום העלייה לארץ הקודש.

כיום ממשלת ישראל מתנערת מכל אחריות כלפי הקהילות. הממשלה לא לוקחת אחריות על מצבם הכלכלי הגרוע של בני הקהילה שהיה יכול להיות טוב יותר לולי עזבו את כפריהם והצטרפו לקהילה ואף לא לוקחת אחריות על המצב הרפואי הקשה של חלק גדול מהם (רבים כבר נפטרו בתנאי ההמתנה הקשים).

אומנם לא לוקחים אחריות, אך ספרי התורה של הקהילה היהודית נלקחו ללא היסוס בעזרת הסוכנות היהודית. כמה ימים לאחר לקיחת ספרי התורה, הסוכנות היהודית קיבלה הוראה מפורשת מהאירגון האמריקאי שתרם את ספרי התורה להחזירם אל הקהילה וכך, לשמחתם הרבה של בני הקהילה, היא אכן עשתה.

החלום: לעלות לישראל ולשרת בצה"ל

מדובר בקהילה היהודית בגונדר ובמקבילתה באדיס-אבבה, שתיהן קהילות של צאצאי אנוסים, קהילות אשר ל80% מחבריהן יש משפחה מדרגה ראשונה בארץ (אחים, אחיות, הורים) אלו קהילות שלמרות שיש קונצזוס בקרב רבני ישראל ובקרב הקייסים של ביתא ישראל שבני הקהילות הללו הם יהודים לכל דבר, הם אינם זוכים שחוק השבות יחול עליהם.

בנוסף לכך המדינה מחליטה לכנות את בני הקהילה הזאת, ש-55 אלף מבניה כבר השתלבו בחברה הישראלית, בשם גנאי המופיע בכל מסמך רשמי שנכתב עליהם, שם הגנאי הוא "פלאשמורה"- 'יהודון מומר' בתרגום חופשי.

בני הנוער מקיימים בזמנם החופשי שיעורי תורה ופעילויות חינוכיות יהודיות

הקהילה שננטשה לאחרונה על ידי הסוכנות היהודית, היא קהילת יהודי גונדר שבאתיופיה. מדובר בכ-1,100 משפחות שכולן מופיעות ברשימות משרד הפנים. בית הכנסת של הקהילה מלא במאות אנשים בשלוש התפילות המתקיימות שם מדי יום. בנוסף, בני הנוער של הקהילה מקיימים בזמנם החופשי שיעורי תורה ופעילויות חינוכיות יהודיות. לקבוצת הפעילות של הנוער קוראים קבוצת "שלום". חלומם של הנערים הוא לעלות לישראל ולשרת בצה"ל.

גזהאיין דרבה, מצעירי הקהילה הדומיננטיים, בחור בן 18, מספר לי בעברית שוטפת על הקושי העיקרי שלו: "אנחנו יכולים להמשיך לחיות מבלי לעלות לארץ, מרוחקים ממשפחותינו שכבר עלו, עם זה אנחנו נסתדר. אבל מאוד קשה לי לחיות בידיעה שבארץ ישראל יש הרבה אנשים שאומרים שאני לא יהודי ושאני רוצה לעלות רק בשביל כסף. כשאומרים לי דבר כזה, אני מעדיף למות."

ואכן, רבים במדינת ישראל טורחים להזכיר לבני הקהילה הזאת, גם לאלה שכבר עלו, שהם לא יהודים מספיק. העובדה שעל פי ההלכה הם יהודים לכל דבר ושהם שומרים את המסורת היהודית בצורה אדוקה יותר מרוב הקהילות בישראל, לא פוטרת אותם מההשמצות שהם סופגים מאנשים רבים בחברה ומצד עיתונאי חצר שבכך

שאינם טורחים לחקור את העובדות לעומק הם מהווים בפועל שופר למדיניות הממשלה. הדיון על העלאת שארית יהודי אתיופיה הוא וויכוח שראוי שיתקיים, אך ראוי שהוא ייעשה תוך ציון עובדות ונתונים ולא על ידי השמצות לא מבוססות.

נטישת יהודי גונדר על ידי הסוכנות היהודית וממשלת ישראל, נעשתה תוך כדי טקסים וקוקטלים לחגיגת "סיום העלאת יהודי אתיופיה". באותו זמן שח"כים ושרי ממשלה חגגו באתיופיה, מאות אזרחים יהודיים לגיטימיים של מדינת ישראל הפגינו בדרישה להעלות את משפחותיהם ארצה.

יו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי, טרח לטוס פעמיים בחודש אוגוסט לאתיופיה בכדי להשתתף בטקסים חגיגיים לסיום העלייה. חבל שהוא לא טרח להקדיש לפחות את אותה כמות זמן שהוא הקדיש לחגיגות גם לחקר המצב ולנסיונות לפתור את מצוקתם הקשה של משפחות מסורבי העלייה החיים בישראל בכאב לב מתמשך, תוך כדי שחצי ממשכורתם מועברת לאחיהם ולאחיותיהם שבאתיופיה.

כאבי הלב של דנה צ'יקולו

רובה המוחלט של משפחתה של דנה צ'קילו - בחורה בת 16 שמתייצבת באדיקות לכל התפילות בבית הכנסת, חברה בקבוצת הדרמה של הקהילה היהודית ומדברת עברית טובה - עלתה לארץ לפני שנים רבות. דנה סובלת מכאבי לב הדורשים טיפול רפואי מורכב. בעיית הלב של דנה לא זוכה לטיפול כבר מעל יותר משנה מכיוון שלמשפחה אין כסף לממן את הטיפול. נציגי הסוכנות היהודית בגונדר הבטיחו לדנה שיסייעו לה לקבל טיפול. בינתיים הם עזבו את גונדר ודנה עדיין מאמינה שיום אחד היא תתאחד עם משפחתה בארץ ישראל.

בסיום התפילות השתרך תור ארוך של בני הקהילה שביקשו לשבת תחת הסוכה

הקהילה באדיס-אבבה, ננטשה כבר לפני 9 שנים ומעולם לא קיבלה סיוע מהסוכנות היהודית. אולם, נראה שהנטישה רק חישלה את הקהילה להיות עצמאית וחזקה יותר. הקהילה מכילה כ-500 משפחות, גם הן מופיעות ברשימות משרד הפנים.

התפילות מתנהלות באדיס-אבבה מדי יום, 3 פעמים, בשירה ובעוצמה רוחנית. בין תפילת מנחה וערבית, אחד מהצעירים, בדרך כלל תגאבו וורקו, בן 23, שכמו רוב בני הקהילה גם רוב משפחתו עלתה לארץ לפני שנים רבות, מעביר שיעור תורה מפולפל. לאחר השיעור מתקיים דיון בין באי בית הכנסת בשאלות הלכתיות ואמוניות. בסיום התפילה, בדומה לנעשה בקהילה היהודית בגונדר, אחד מזקני הקהילה, "השמגלוצ'", מברך את הקהל בדברי חיזוק.

גם באדיס-אבבה וגם בגונדר, הקהילות בנו סוכות. בסיום כל אחת מהתפילות השתרך תור ארוך של בני הקהילה שביקשו לשבת ולו רק למעט תחת הסוכה. בגונדר הצליחו להשיג סט אחד של ארבעת המינים מבית חב"ד שבאדיס-אבבה, סט שעבר מיד ליד בין כל אנשי הקהילה בכל תפילת שחרית. באדיס-אבבה הצליחו להשיג ממקום אחר שני סטים שהועברו גם בחרדת קודש בין כל אחד מבני הקהילה במהלך תפילת שחרית.

נכון הדבר שמדובר בקהילה של צאצאי אנוסים. אך חשוב לבדוק את הרקע למצבם של בני הקהילה טרם משמיצים אותם. "סבא שלי התנצר", מספר לי חברי למסע, טצ'ילו אביי, סגן בצה"ל, "הוא סיפר לנו שהדבר ששבר אותו היה הגופות שישבו בבית. הוא היה חייב להתנצר בכדי שיאפשרו לו לקבור את בני משפחתו שנפטרו.

אולם, למרות התנצרותו תמיד ידענו שאנחנו יהודים. חברי הקהילה שלנו התחתנו רק עם יהודים אנוסים אחרים ותמיד שמרנו על המסורת היהודית בתוך הבית". טצ'ילו גם המתין שנים רבות בתנאים קשים עד שאישרו לו ולמשפחתו לעלות לארץ. במהלך ההמתנה הארוכה, אביו וסביו של טצ'ילו נפטרו, הם קבורים בבית הקברות היהודי בגונדר. לאחר עלייתו ארצה, טצ'ילו נאבק במשך שבע שנים קשות למען העלאת אחותו שנותרה מאחור בשל טעות בירוקרטית של משרד הפנים. "כמעט איבדתי את אימי במהלך המאבק להעלאת אחותי", הוא מציין.

"המאבק להעלאת יהודי אתיופיה"

ישמונש טרפה החברה בקהילה היהודית באדיס-אבבה ומגיעה מדי יום לתפילות ולשיעורים בבית הכנסת, נחטפה כשהיתה בת 12, כחלק מההתנכלויות היודופוביות שמשפחתה ספגה מחלק מהשכנים הלא יהודים. ישמונש סבלה שנה וחצי בשבי עד ששוחררה תמורת כופר כספי. כיום כל משפחתה של ישמונש עלתה לארץ, אך דווקא היא נותרה מאחור. "למזלי סיימתי את שירותי בצבא לאחרונה", מספר לי אחיה, טדי טרפה, חייל קרבי משוחרר, "כעת אני יכול להרוויח כסף שיסייע למשפחה שלנו לתפקד ולממן את אחותי במקביל."

אני חוזר לארץ בכדי להמשיך בכל הכוח במאבק אליו הצטרפו במהלך השנה האחרונה קבוצה גדולה של צעירים, בני משפחות מסורבי העלייה ומתנדבי הסוכנות היהודית מהעבר. המאבק שלנו בא לידי ביטוי בקבוצה שפתחנו: "המאבק להעלאת יהודי אתיופיה".

אני מזמין את הציבור הישראלי להצטרף לקריאתנו לממשלת ישראל לקחת אחריות על

מעשיה ועל הקהילות אותן היא עודדה עד לאחרונה. המאבק הזה הוא לא רק של משפחות מסורבי העלייה האתיופים, הוא מאבק שחשוב לכל החברה הישראלית, גם בכדי לאפשר לשארית יהודי אתיופיה להיקלט בארץ בצורה טובה יותר, ללא משפחה שנותרה מאחור וגם בכדי להפוך את המדינה שלנו למדינה צודקת יותר.

מרטין לותר קינג ג'וניור אמר "Injustice anywhere is a threat to justice everywhere". כלפי הקהילות היהודיות באתיופיה וכלפי משפחות מסורבי העלייה בישראל מתחולל כיום חוסר צדק גדול שגורם לטרגדיה האנושית היום-יומיות של משפחות יהודיות הקרועות לשניים, בין אתיופיה לישראל. האם מישהו מעלה על דעתו שאותה שתיקה והתעלמות רועמת של נבחרי הציבור ושל החברה הישראלית היתה קיימת אם היה מדובר בקהילה יהודית במדינה אחרת?

• הכותב הוא יו"ר המאבק להעלאת יהודי אתיופיה, להצטרפות לקבוצה בפייסבוק לחצו כאן.