אלימות ואמנות החזקת העיפרון

בדפדוף ראשון ב"העיפרון השחור" של ינאי פרי, אפשר בהחלט לשבת פעורי פה. כבר במה שקרוי בעגה המקצועית "פורזץ", אותם עמודים ראשונים המודבקים בתחילת הספר ובסופו והמחזיקים יחד את דפי הספר ואת הכריכה, הוא מפגין את שליטתו באמנות החזקת העיפרון. הם מכוסים במגוון שרבוטים בגווני אפור ושחור בסגנון שנקרא Zentangle או Zendoodle, הבנוי על חזרה של צורות גיאומטריות במגוון תבניות ודפוסים. וזה רק החימום לקראת מה שעומד להגיע מיד.

ביקורות נוספות בערוץ ספרי הילדים :

• פניה ברגשטיין על נעליים קסומות
• היהדות לעולם צודקת
• חיפושית מנצנצת בחוות החיות
  

זהו ספרו השנ של פרי, יוצר קומיקס, לאחר "האסטרואיד האדום" שראה אור בהוצאת "כתר". הפעם חייו השקטים של העיפרון השחור, שצייר לעצמו בית שלו בכפר, וכן חבר בשם קשקושון, מופרעים על ידי חבורת עפרונות צבעוניים שמתעקשים להכניס צבע לחייו כי הוא נראה להם "ממש אומלל" בעולמו השחור.

ספרו של ינאי פרי. עיפרון שחור בעולם צבעוני

השינוי ממש לא מוצא חן בעיני העיפרון השחור, מיוחד כשהם הופכים גם את קשקושון חברו לתוכּוֹן ססגוני. כך הוא נאבק בהם בכל הכוח, עד שמצליח לסלק אותם מממלכתו ולטפח שוב לבדו את עולמו המונוכרומטי.

יש כבוד לעפרונות

האיורים של פרי הם תאווה לעיניים ומרשימים במיוחד בריאליסטיות שמצויה בהם. הרישומים בספר מדויקים, גדולים ונועזים ועושים הרבה כבוד לעפרונות - שהם גיבוריו. פרי משחק בפרספקטיבה, בחוזק הרישום, מקווים ראשונים כלליים ועד רישום מוגמר, ובצבע - כך שהוא מעניק חיות ותנועה סוחפת להתרחשויות בסיפור.

ויכוח שנסחף לאלימות, גם אם לא באופן ישיר

הצד הוויזואלי מוקפד ברמה הגבוהה ביותר ומושך להתבונן עוד ועוד בפרטי האיורים המרהיבים באמת, שהושקעו בהם בוודאי שעות רבות של עבודה. גם הצד הטקסטואלי זוכה למימוש חזותי ומציג שלושה אפיונים נפרדים: גופן שחור גדול לעיפרון השחור, גופן גדול בצבעוניות מתחלפת לעפרונות הצבעוניים, וגופן רגיל לקול המספר.

פרי כותב היטב, וגם במנות המדודות של הטקסט לעומת האיורים הוא עושה שימוש נבון וקולח. שני הצדדים מצליחים לעורר אמפתיה: הן העפרונות הצבעוניים שרק רוצים להשתובב ולמלא את העולם בשמחה, והן העיפרון השחור שלא אכפת לו מה אחרים חושבים, טפשוט מאמין כי "שחור הוא הצבע הכי נהדר בעולם".

איורים מושקעים, שמסתיימים במחיקה

עם זאת, הבעייתיות בסיפור, שאי אפשר להתעלם ממנה למרות הווירטואוזיות של האיורים, נעוצה ברמת האלימות שבו. הוויכוח בין העיפרון השחור לבין העפרונות הצבעוניים אינו מערב מכות ישירות או קללות, אך הוא מקבץ סביבו אוסף של דימויים חזותיים השואבים את השראתם מסצנות מלחמה וקרב: תמצאו כאן טנק, מבצר עם תעלות מים, מפלצות ים רעבות, אבירים בשריון עם כידונים, רובוט ענקי עם טילים מחודדים, אקדחונים מהמערב הפרוע, אינדיאנים עם חץ וקשת, דינוזאורים מטילי אימה, גורילה גדולה ודרקון נורא יורק אש. מספיק?

תפאורה של טנקים. מתאים לקהל היעד?

פרי ליקט אסוציאציות שחלקן מעולם הדמיון, חלקן מהקולנוע וחלקן מהמציאות "של המבוגרים", וערבל את כולן יחד כתפאורה למערכה שבין העפרונות. מבין אלה הטנק הוא ככל הנראה האיור המטריד מכולם, וקשה לתאר הורה שירצה להכניס במו ידיו את שפע התוקפנות הזאת אליו הביתה ולהתחיל להסביר לילדו בן הארבע או החמש (קהל יעד הגיוני לספר) מה הוא טנק ולמה הוא משמש.

ילדים שואלים שאלות קשות וישירות בגילים האלה, וזכותם לקבל תשובות אמיתיות, כנות ומותאמות לגילם.

אך אילו סוגים של מידע עלינו לנדב להם מבלי ששאלו? מה אנו רוצים ללמד אותם על העולם בגיל ארבע או חמש, ואילו צדדים של החיים אנו בוחרים לחשוף בפניהם כמבוגרים? שאלת הגבולות לגיטימית ובוודאי כשמדובר בתחום ששוליו נזילים ומשתנים ממשפחה למשפחה, אך כאן מדובר בשיח אלים שאינו מציע נחמה בסופו.

הפתרון של פרי מצוין מבחינת הנרטיב שהוא מבנה, אך הרסני לא פחות מבחינה אנושית: העיפרון השחור מצייר לעצמו מחק גדול שבעזרתו הוא פשוט מוחק את כל הגורמים שמאיימים עליו ומעלים אותם. לעפרונות הצבעוניים אין ברירה אלא לברוח, והשקט חוזר למעונו.

בסך הכל מדובר בסיום מצוין וברעיון מקורי, כך שייתכן שאם רק לא היה מעמיס שכבות על גבי שכבות של התרחשות מאיימת עד אותו הרגע, אפשר היה ליהנות ממנו הנאה שלמה. במקום זאת, הבחירה למלא את הסיפור בסממני אלימות ומלחמה הופכת את הקריאה בו למטרידה, ולכזו שצריך לחשוב פעמיים לפני ששוקעים בה ובשיחה המתבקשת בעקבותיה עם הילד.