למה ישר לרדת לברלין? תתחילו בסינמטק

סרט הפתיחה (שלישי, 15.10, סינמטק ת"א; רביעי, 16.10, סינמטק י-ם; שבת, 19.10, סינמטק חיפה) הוא "או בוי", שקטף לאחרונה שישה פרסי לולה (האוסקר הגרמני), בהם לבמאי ולסרט הטובים ביותר. זוהי קומדיה אקסצנטרית בשחור-לבן שגיבורה הוא ניקו (טום שילינג), "סלאקר" ברלינאי שחי על חשבון אביו האמיד, המאמין שהקצבה החודשית שהוא מעביר לבנו משמשת אותו למימון לימודי המשפטים שלו.

אנו עוקבים אחריו בשיטוטיו עם חברו הטוב מאצה (מארק הוסמן), שחקן כושל שגורר אותו לאתר הצילומים של סרט חדש שעלילתו מתרחשת על רקע מלחמת העולם השנייה, וגיבוריו הם קצין נאצי ואהובתו היהודיה. בהמשך, ניקו פוגש בג'ולי המצודדת (פרדריקה קמפטר), בת כיתתו לשעבר שהיתה מאוהבת בו, ולרגע נדמה שחייו עומדים לקבל תפנית.

מה שהופך את "או בוי" ליותר מאשר המקבילה הגרמנית של סרטי ה-mumblecore האמריקנים, הוא נוכחותו בו של עברה האפל של גרמניה, והדיאלוג שמנהל הדור הצעיר - שניקו הוא מייצגו - עם הפרק ההיסטורי הזה. הכוונה אינה רק לסרט המצטלם הנ"ל, שנדמה כמו פרודיה על הסרטים הגרמניים שהופקו אחרי המלחמה ושעניינם היה בהתמודדות עם העבר הקרוב, אלא גם, ובעיקר, למפגש שמתרחש בחלקו החותם של הסרט בין ניקו לבין קשיש מסתורי שמתיישב לידו בבר.

מתוך הסרט" או בוי". מתכתב עם העבר האפל באווירה קלילה

הלה מתחיל את סיפורו בכך ששב אחרי שישים שנה, ואז מגולל באוזניו זיכרון ילדות שהולך ומתברר כחוויית "ליל הבדולח" בברלין שאביו נטל בו חלק. מרגע זה הופך סרטו הראשון של יאן אולה גרשטר מקומדיה אוורירית ומלנכולית (מלווה במוזיקת ג'אז תואמת) ליצירה בעלת משקל, שעניינה הזיקה לעבר של בני העשרים ומשהו בגרמניה של היום.

סרט מומלץ אחר, "90 דקות - פרויקט ברלין", הוא יותר בבחינת גימיק, אבל בהחלט אפשר ליהנות ממנו. מדובר במותחן נקמה שמסופר בזמן אמת, קרי - 90 הדקות שאורך הסרט הן גם משך ההתרחשות במציאות.

אין בכך, כמובן, שום דבר חדש. לפחות לא מאז הופק המערבון "בצהרי היום" (1952), שגם בו היתה חפיפה בין הזמן הקולנועי לזמן במציאות. אלא ש"90 דקות" אינו מסתפק בכך, והסרט יוצר את הרושם כאילו צולם בשוט אחד רציף שאורכו אמנם 90 דקות. לו אכן היו כך פני הדברים, מדובר היה בוואן-שוט הווירטואוזי ביותר בתולדות הקולנוע, אף יותר מזה שקבע אלכסנדר סוקורוב ב"תיבה רוסית" שלו מלפני כעשור.

מאליו מובן שלא כך הדבר, שכן חדי העין יוכלו להבחין היטב בחיתוכים (מה גם שהסרט מתהדר בקרדיט לעורכים). אם כבר, סרטו של איבו טראיקוב מתייחס לעצמו, כמו גם ל"שוט האחד" שהוא לכאורה מבוסס עליו, במידה מסוימת של הומור - משהו נוסח "בואו נראה עד כמה מופרך זה יכול להיות".

מתוך הסרט "90 דקות - פרויקט ברלין". גימיק מוצלח

התוצאה היא סרט קצבי למדי שעלילתו עוקבת אחר כוכב קולנוע צעיר הזונח בהיחבא את הקרנת הבכורה של סרטו החדש (שנקרא, איך לא, "90 דקות", ושכרזות שלו מופיעות ברחבי העיר), במטרה לנקום בגורו מניפולטיבי (אודו קייר), שבו הוא רואה אחראי למות חברתו. את המשימה הזו עליו להשלים בטרם יסתיים הסרט-שבתוך-הסרט בכיכובו, ולשוב בזמן לבית הקולנוע על מנת לספק לו את האליבי הנחוץ.

ההתחכמויות הרפלקסיביות מעט מייגעות, והסרט ממצה עצמו הרבה לפני שחולפות 90 דקות.

אבל גם בשלב בו משך הסרט מתחיל להעיק, פזורות כמה הברקות שמסייעות לו - כמו גם לגיבור ולנו - להמשיך, עד לפואנטה הדיוויד לינצ'ית.

חוץ משני אלה יוקרנו במסגרת המחווה לקולנוע הגרמני הצעיר כמה סרטים מסקרנים, בהם "המבקרים" המספר על אב שמגיע לביקור פתע אצל שלושת בניו המתגוררים בבירה; "קשיי למידה", קו-פרודוקציה גרמנית-ישראלית בשיתוף החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שהגיבורה שלו היא אשה בת ארבעים המחליטה ללמוד קרוא וכתוב; וסרט האפיזודות "כבשים שחורות" המביא חמישה סיפורי מוסר קומיים המתרחשים, ובכן, בברלין.