מארק קוזאלק בניו יורק: "אני אוסף שירים"
על מוות, על אהבה או על משפחה, מארק קוזלאק נכנס לאולפן ופשוט מקליט את החיים: "הרבה מהשירים שלי אמיתיים", הוא מספר רגע אחרי הופעתו בניו יורק - ולפני שהוא מגיע אלינו לישראל. מה הוא ינגן כאן? גם הוא לא יודע
באולם קטן של כ-200 איש, באחד הרחובות הצדדיים של של שכונת ויליאמסבורו המגניבה בברוקלין, על במה אפלה כמעט ללא תאורה, פתח בשבוע שעבר מארק קוזאלק, לשעבר זמר "רד האוס פיינטרס" את מסע ההופעות שלו לקידום שלושת אלבומים שיצאו השנה כשיתופי פעולה עם אמנים אחרים, ואחד שיוצא אוטוטו עם ההרכב הנוכחי שלו "סאן קיל מון".
על הבמה סט תופים, כסא עץ וגיטרה. קוזאלק עולה לבמה עם חולצת פלאנל משובצת ירוקה ומכנסי ג'ינס, מחזיק ערימת דפים וכמה בקבוקי מים. הקהל מריע ומתרגש. הוא מתיישב במרכז הבמה. "קר כאן! לא קר לכם?!" הוא מתלונן. מישהו צועק "אני אוהב אותך!" - ומארק משיב: "אז תביא לי את הז'קט שלי ממש קר כאן!".
קוזלאק מקבל מההפקה את הז'קט השחור שלו, לובש אותו לאט והקהל משועשע. "מה אתם צוחקים?" הוא מגחך והקהל מתפקע. מארק הוא קצת כמו זקן נרגן ומשעשע. "אפשר לסגור את הספוט הזה?" הוא מצביע על אחד הספוטים "הוא ממש בעין שלי". התאורן סוגר את הספוט וזה נראה כאילו הבמה כמעט כולה בחושך, כאילו לפני או אחרי הופעה, ומישהו רנדומלי סתם התיישב שם עם הגיטרה שלו במרכזה. אבל כשהוא פותח את פיו לשיר ופורט על הגיטרה ברכות, האולם כולו משתתק ונמלא ברגש עצום.
קוזלאק שר על אביו, אמו, סבתא שלו ואחותו. מספר סיפורים על אהבה, מוות, חברות, רגעים קטנים בחיים. כמעט לפני כל שיר הוא מכוון את הגיטרה, משוחח עם הקהל - או יותר נכון, מספר לקהל. למשל על הפעם הראשונה שהגיע לניו יורק לפני השיר שהקדיש לטים מוני, מתופף ההרכב הנוכחי של מארק, סאן קיל מון, שנפטר בשנה שעברה. את השיר הוא מבצע באקפלה אחרי שמסביר שאינו יודע לנגן אותו עדיין.
הוא מספר על החיים בדרכים: "כתבתי כל כך הרבה שירים לאורך השנים שקשה לזכור את המילים לכולם. תפסתם אותי במצב רוח טוב. התחלתי את סיבוב ההופעות הערב ואני במצב רוח טוב. התעוררתי בצד הלא נכון של המיטה, אז אני במצב רוח טוב, אבל אני לא זוכר את כל המילים". הוא משועשע ומשעשע.
בוא נתחיל מהסוף, אני אומרת לו. השיר האחרון על אבא שלך מרגיש קצת כמו להיפרד. ב"Sometimes I can't Stop", אתה כבר "no longer surprised when another is dead and gone". האם הגעת להשלמה עם דברים?
"אני מניח שכן. כשאבא שלך הוא אחד משניים שנשארו מתוך 9 אחים, אתה מקבל את העובדה שההורים שלך לא הולכים לחיות לנצח. כשאתה בן 46, אתה מבין שגם החברים שלך לא הולכים להישאר כאן לנצח, ולמעשה כמה מהם כבר מתו. נשמע קצת כמו בלה בלה בלה לאנשים בני 20 ומשהו, אני בטוח, אבל הפרספקטיבה שלך על מוות משתנה כשאתה מזדקן".
היתה לך שנה עמוסה. זה מתגמל או מתיש?
"אני לא בטוח מה זה. זה לא מתגמל. זה פשוט, מה עוד בדיוק אעשה? זו היתה שנה יחסית קלה בגלל שלוח הזמנים של סיבוב ההופעות שלי היה איטי והתשישות הפיזית והרגשית קורית בסיבוב הופעות. אני מתגעגע הביתה כשאני לא שם. עבודה בסטודיו היא כמו כל עבודה משרדית אני מגיע בצהרים, וחוזר הביתה בשתיים בלילה ומבלה את הלילה עם החברה שלי. אלו חיים טובים.
"זה באמת מעייף אבל לא מתיש אותי כמו שסיבוב הופעות מתיש, לעבור ממדינה למדינה, להיסחב עם מלא שיט. זו עבודה קשה ובודדה מאד. אנשים אמרו לי כל הזמן הקיץ: "מארק אתה נראה נהדר!" - ואני משייך את זה לעובדה שנשארתי בבית ולא יצאתי למסע הופעות".
איך אתה מתאר את ההבדל בין לעבוד על אלבום שלך, לבין לעבוד על אלבום שיתופי, לבין לעבוד על אלבום עם הרכב?
"לא משנה על מה אני עובד, אני פשוט אוסף. יש אנשים שאוספים בולים או כרטיסים, אני אוסף שירים. אני לא חושב במונחים של פרוייקטים. אני אוסף שירים עד שיש לי 10 או 12 שירים ואז משחרר אותם באוספים קטנים. הרבה מאד מהאלבומים שלי חופפים. זה יכול להיות קאבר יום אחד, ושיר מקורי ביום שאחריו. זה לא משהו שאני חושב עליו. ג'ימי שלח לי קטעי מוזיקה, פשוט הגבתי להם. דסרטשור שלחו לי מוזיקה שעשו ואני הגבתי לזה. ברונו מארס ניגן שיר בסאטרדי נייט לייב, אהבתי ועשיתי לזה קאבר".
למה בחרת להקדיש אלבום שלם למודסט מאוס ו-AC/DC?
"מי יודע? פשוט נכנסתי לזה וזרמתי עם זה".
באחד הראיונות איתך סיפרת שבהקלטות אלבום חדש אתה לא מתכנן מה לשיר, אלא פשוט נכנס לאולפן והמילים מגיעות עם המוזיקה. האם כל השירים שלך הם "סיפורים אמיתיים"? באמת קראת את ה-satanic bible כמו שמסופר בשיר Hey Bastards I am still here?
"קראתי את הSatanic bible כשהייתי בכיתה ז'. היו שם הרבה דברים משונים לקראת הסוף אם אני זוכר נכון, או שזה בעצם היה נקרונומיקאן? הרבה מהשירים שלי הם אמיתיים, בכל אופן בשיר הספציפי הזה הכל נכון, אם אני זוכר נכון".
שאלה מלפני 10 שנים: מה הביא אותך לשחק באלמוסט פיימוס וונילה סקיי של קמרון קרואו, והאם אתה ביקשת לשחק את התפקידים ששיחקת?
"קמרון חשב עליי עבור שני התפקידים. הוא התקשר אליי, לקחתי טיסה ושיחקתי אותם. כלומר, זה לא היה כזה פשוט אבל מי רוצה לשמוע על מפיקים וכל הלוגיסטיקה? לעבוד עם קמרון זה תמיד כיף. אדם גדול ומעורר השראה".
מהיכן קיבלת את ההשראה לשיר "Don't ask about my husband"?
"לא עניינך".
אילו כותבים וספרים משפיעים על אמן רטורי כמוך?
"אני לא יודע מה זה 'אמן רטורי'. כרגע אני קורא את הביוגרפיה של ניל יאנג, ואת The Good Son על רוי מנסיני".
הכתיבה שלך נוגעת הרבה פעמים בחוויות כואבות. איך זה לחיות מחדש את אותם רגעים פעם אחר פעם על במה?
"זה תלוי. לפעמים אני על 'טייס אוטומטי' ולפעמים אני קצת נחנק בזמן שיר, לא בצורה גלויה לעין שאני מודע לה. שוב, הפרספקטיבה שלך משתנה כשאתה מתבגר. כשהייתי בן 20 כתבתי הרבה שירים על נערה, אבל מאז היא נפטרה, ולשירים יש תחושה אחרת עכשיו".
לאילו שירים כדאי לצפות שתבצע בהופעה בישראל?
"פאק, אין לי שמץ של מושג. יש הרבה ממה לבחור ואני עדיין לא שם. אולי כמה שירים שעדיין לא כתבתי או לא כיסיתי. מי יודע?!".
ב-24 באוקטובר יגיע מארק קוזלאק להופיע במועדון הזאפה תל אביב.
לפנייה לכתב/ת 
