"מידלסקס": רגע של חסד בין המינים
אזרח בלגי שעבר ניתוח לשינוי מין שלדעתו לא צלח, הומת בהמתת חסד עקב "סבל פסיכולוגי בלתי נסבל". זהות מינית רב-מגדרית מובילה גם את גיבורו של "מידלסקס", ספרו זוכה הפוליצר של ג'פרי יוג'נידיס, שמוצא לדמויותיו פתרון דווקא אחר. מיה וינשטוק על מוות, מין, ועל דברים שרק הגוף מבין
נתן פרהלסט, טרנסג'נדר בן 44 שהטיפולים שעבר לשינוי מגדר מאישה לגבר לא הצליחו, לדעתו - מת מוות טרגי בהמתת חסד חוקית בבלגיה. הסיבה שניתנה היתה "סבל פסיכולוגי בלתי נסבל". אין זה ברור מהכתבות אם הניתוחים עצמם לא עלו יפה או שמא מדובר בקשיי התמודדות פסיכולוגית עם השינוי אליו ייחל פלהרסט, מה שברור ועצוב הוא שעבורו זו היתה סיבה לבקש המתת חסד ועבור הרשויות הבלגיות לתת אותה.
סיפור זה שעלה לכותרות בעולם לאחרונה, גרם לי לחשוב על ייצוג של שאלות זהות מגדריות בספרות. ויש כאלה לא מעט. לנגד עיני הופיעה דמותו של קאל, הלא הוא גיבור הרומן זוכה פרס הפוליצר של ג'פרי יוג'נידיס, "מידלסקס".
מדובר בספר עב-כרס, השני מבין ספריו של יוג'נידיס (שכתב לפני כן את "חמש ילדות יפות" שאף הפך לסרט בבימויה של סופיה קופולה), המספר את סיפורו של קאל, שכמו יוג'ינידס עצמו, הינו דור שלישי למשפחה יוונית שהיגרה לארצות הברית בתחילת המאה ה-20. קאל מספר לנו ברטרוספקטיבה המשלבת בין גוף ראשון ושלישי את ההיסטוריה המרתקת של משפחתו, בד בבד עם גילוי היותו פסאודו-הרמפרודיט גברי, כלומר גוף שבאופן כזה או אחר - מכיל בתוכו את שני המינים.
קאל נולד בדטרויט וגדל כילדה בשם קאלי סטפאנידס, שלא מודעת לשני המינים הקיימים בגופה. בגיל ארבע-עשרה, לאחר גילוי מצבה האינטרסקסואלי הנדיר, ובעודה עומדת בפני ניתוח לשינוי מין (הפיכת איבר המין שלה ל"נשי" באופן קבוע), קאלי בורחת מהבית תוך שהיא עוטה על עצמה את זהותה הגברית כקאל. כך קאל מתחיל את מסעו בעולם, תחילה מערבה לסן-פרנסיסקו, בהמשך חזרה הביתה, ומשם נודד לערים נוספות ברחבי העולם עד שאנו פוגשים אותו כבן ארבעים בברלין, כשהוא מספר לנו את סיפורו.
בקול המספר הנעים והמשכנע שלו, קאל לופת את קוראיו, ואותי בפרט, ביכולתו הווירטואוזית לספר סיפור, ובסגנונו המיוחד, מלא האירוניה והחמלה - לא מניח לי להרים את הראש מבין דפיו של "מידלסקס".
הגוף, טוען מישל פוקו, הוא המשטח עליו חרותה ההיסטוריה. כלומר, על הגוף ניכרים וטבועים סימני ההיסטוריה האישית, התרבותית ואף מאורעות היסטוריים רחבים יותר (ברית מילה הינה דרך מעניינת להבין רעיון זה, אך גם השריטה שקיבלתי בגן השעשועים מהמגלשה במרפק והותירה לי שם צלקת עד היום). גופו של קאל מהווה תמונה חיה למילותיו של פוקו. קאל שוזר את סיפור ההגירה של סבו וסבתו לעובדת היותו אינטרסקס, באופן שבו אי אפשר להבין את האחד בלי השני. זהו אחד המהלכים המעניינים ביותר ברומן בו מערב יוג'נידיס בין העיסוק בהגירה כמצב של ביניים, בו לא שייכים לא לפה ולא לשם, לבין מצבו הפיזי של קאל והיותו "בין המינים", לא שייך לפה או לשם.
טבוע בגוף הדברים
בסיפור ההגירה של לפטי ודצדמונה, סבו וסבתו של קאל, כרוך ממד גנטי. ישנה סיבה גנטית לאינטרסקסואליות של קאל והיא היות סבו וסבתו אחים, ואם זה לא מספיק, גם היות אביו ואמו הם בני דודים שניים. ההגירה לארצות הברית היא זו שלמעשה איפשרה את הנישואין בין הסבים, והיא זו שגרמה את המום הגנטי הגורלי של קאל. סיפורו המשפחתי של קאל, אם כן, טבוע על גופו.
בין תיאורי המאורעות המשפחתיים החל ממסע ההגירה הכפוי של סבו וסבתו מכפר קטן בשיפולי הר האולימפוס וקשיי ההסתגלות לארץ החדשה והזרה, דרך סיפור האהבה שהתפתח בין הוריו ועד להתמודדויות של קאלי עם גופה הסורר, צצים להם גם אירועים היסטוריים גדולים יותר. יוג'נידיס מעניק לרומן ממד היסטורי כרקע לסאגה המשפחתית, ושוזר בו אירועים מהמאה ה-20 הנפרשים ממולדת האם יוון, ועד המולדת המאומצת ארצות הברית. הסיפור של קאל ושל השושלת שלו מסופר סביב מלחמות הבלקן - סיבת הגירתם של בני המשפחה, ועד לפרשת ווטרגייט והמהומות בדטרויט ב-1967.
אך לא אלה בלבד צצים ומופיעים בין הדפים אלא גם תפיסה רחבה יותר של היסטוריה הקשורה במיתולוגיה היוונית. המיתולוגיה, אשר לה נוכחות כבדת משקל ברומן, הן בסגנון המיתי וההומרי בו משתמש המספר והן באלוזיות הרבות שבו, מוצגת כמורשת ומסורת הכרוכה במוצאו היווני של הגיבור. דמויות מיתיות כגון טרסיאס והרמפרודיטוס צצות בו למכביר, ומצביעות על הגוף האנדרוגיני העומד במרכז העלילה.
למי שפחות מצוי ברזי המיתולוגיה היוונית חשוב רק לציין כי טרסיאס הינו אותו מנבא עתידות עיוור של תבאי, שחי במשך שבע שנים כאישה (מעשה ידיה של הרה) ואילו הרמפרודיטוס (שעל שמו קרוי מצבו הרפואי של קאל) היה בנם של אפרודיטה והרמס, שהתאחד עם דמותה של נימפת המים סלמקיס, ויחד הפכו לאדם אחד דו-מיני. ההיסטוריה העתיקה והמיתית של יוון, כך עולה מהרומן, היא חלק מגופם של היוונים. ישנה היסטוריה נוכחית וישנה היסטוריה שהגוף זוכר, כלומר, היסטוריה שהיא חלק מהגוף.
בנוסף לסיבה הגנטית למצבו של קאל, קיימת למצב זה גם סיבה מיתולוגית, מטאפיזית כמעט, והיא העובדה שהוריו של קאל נוצרו באותו לילה ממש, לאחר שסבו וסבתו יחד עם בת דודתם ובן זוגה צפו במחזה "המינוטאור" שמילא את שני הזוגות הצעירים בתאווה מינית. מינוטאור, אותו יצור מיתי היברידי שחציו אדם וחציו שור, יחד עם דמויות מיתולוגיות נוספות, עולה שוב ושוב במהלך הרומן, ומחזק את הקשר בין גופה של קאלי, שהופך מאוחר יותר לגופו של קאל, לבין אותה מורשת היסטורית-מיתולוגית. חיבור זה פותח את הגוף לפרשנויות מעניינות הנוגעות לשאלות על זהות מינית ותרבותית.
ציירי לך שפם
את הרעיון לכתיבת הרומן קיבל יוג'נידיס בעת שקרא את זחכרונותיה של הרקולין ברבין, הרמפרודיט צרפתייה מהמאה ה-19. זיכרונות אלו יצאו לאור לאחר שפוקו מצא אותם באחד מביקוריו בארכיונים כחלק מעבודתו על ספרו החשוב: "ההיסטוריה של המיניות". הרקולין אדלייד ברבין נולדה ב-1838 ובדומה לקאלי גדלה כילדה. בגיל ההתבגרות, לפי הזיכרונות, ברבין לא קיבלה וסת ונותרה שטוחת חזה. כמו כן היתה גוזרת את שיער הפנים שגדל לה בלחיים ומעל השפה העליונה (דבר שרק הבליט את קו השיער). במהלך התבגרותה חוותה קשר עם מספר נשים, ואחרי בדיקה רפואית בשל כאבים שחשפו את מצבה האינטרסקסואלי, נאלצה תחת החלטה של בית המשפט לשנות את מינה באופן קבוע ולעטות על עצמה זהות גברית.
סופה של ברבין, שכתבה על עצמה בלשון נקבה למרות שזיכרונותיה נכתבו לאחר שינוי המין, הינו טרגי. היא חיה בעוני וב-1868התאבדה. בהתייחסותו למקרה, וברוח ההיסטוריה של המיניות, כותב פוקו על כך שבמאה ה-19 מוסדות חברתיים היו סגורים יותר בקבלת מצבי ביניים גופניים כגון זה של ברבין - זאת לעומת תקופות מוקדמות יותר.
בספרו, יוג'נידיס משכיל לא להרוג את גיבורו האינטרסקסואל וגם לא לשנות את מינו בניתוח,
מתוך תקווה ואמירה שבימינו ישנו מרחב פחות ובינארי, בו כל גוף יכול להתקיים. יוג'נידיס בוחר במרחב הברלינאי, וגיבורו קאל מצביע על האנלוגיה בין העיר לגופו באופן ישיר, כאשר הוא אומר כי העיר שהיתה בעבר מחולקת לשניים, מזכירה לו את עצמו ואת שאיפתו לאחדות.
יחד עם זאת, יוג'נידיס לא מוותר על קשיי ההתמודדות. בדומה לכתבות על נתן פרהלסט בהן עלתה המילה "מפלצת" לא אחת, גם קאלי נתקלת במילה זו במילון בספריה הציבורית בניו יורק בעודה מנסה להבין את מצבה הרפואי. כאן מהדהדת שוב מפלצתיותו של המינוטאור או זו של כימרה (עוד יצור היברידי מיתולוגי המוזכר ברומן). אך דמותו של קאל מצליחה להשיל מעל עצמה את התפיסה החברתית הקשה של המפלצת, על ידי עבודת הטמעה קשה של קאל לתוך מגדרו הגברי - אך כל זאת בלי לשכוח כי בגופו ישנם סממנים של שני המינים.
נתן פרהלסט לא היה מפלצת, אלא אדם סובל, שהלוואי והיה אפשר לעזור לכאבו הנפשי ללא המתת חסד. "כשהייתי ילדה אף אחד לא רצה אותי", אמר פרהלסט בראיון לפני מותו, "אחיי זכו להערכה וכבוד, אך אני קיבלתי תא מעל המוסך. 'אילו היית בן' נהגה אמי להתלונן תמיד". מדבריו ניתן לראות כי גם על גופו חרותה ההיסטוריה שלו ושל משפחתו. מעניין לחשוב אם לפני שמת קרא פרהלסט את הרומן "מידלסקס", האם פגש בדמותו של קאל, ומה העניק לו, אם בכלל, המרחב המדומיין והספרותי של יוג'נידיס.
