שירה: "הקולות האנושיים יותר שקטים"

הַקֹּלֹת הָאֱָנֹשִׁיִּים

יֹתֵר שְׁקֵטִים

מֵהַקּׂלׂת הַחָמְרִיִּים.

הָאֲנָשִים מִתְהַלְּכִים

עַל אַרְבַּע

עַל הַגָּג

בֺּדְקִם וּמְמַשְׁמְשִׁים

וְהַקֹּלֹת הַחָמְרִיִּים,

בְּפַטִּישׁ וּבְחָצָץ,

יָד חָפְשִׁית.

אוֺ עִוֵּר

עֹבֵר. וּכְשֶׁעָבֶה -

סֶרֶט קַרְנַיִם.

בְּהֶחְלֵל הַבַּיִת,

הִתְחִיל לְהִסְתַּכֵּל

מֵהַבַּיִת לָרְחֹב.

מַחְמְלֵי לֵב.

הַקּׂלׂת הַחָמְרִיִּים –

דַּעְתָּם מִתְבַּיֶּתֶת.

*

זֶה מְמַלֵּא

וְזֶה מֵנִיף.

זֶה מְמַלֵּא

וְזֶה מֵנִיף.

אֶחָד מֵרִים,

אֶחָד זׂרֵק.

אֶחָד מֵרִים,

אֶחָד זׂרֵק.

לְאַט לְאַט

הׂפֵךְ הַבַּית

בֵּית חֲרׂשֶת

שֶל עַצְמוֹ.

לֹא זָקֻק

לְרַחֲמֵי הָרְחׂב.

קִירׂתיו הִגְלִידֻ

לִבְנֵי סִילִיקַט.

*

בָּא לָקַח

חָצָץ – וְזָרַק

בָּא לָקַח

זִיפְזִיף - וְזָרַק.

רָץ מֵבִיא

מֶלֶט – וְשָׁפַךְ.

רָץ מֵבִיא

חֹל – וְשָׁפַךְ.

בָּא מֵבִיא

מַיִם – וְשָׁפַךְ.

הַצִילִינְדֶּר שָׁפַךְ

דְּלִי תַּעֲרׂבֶת

אֶחָד לְמַעְלָה

אֶחָד לְמַטֶּה.

הֵרִים לְמַעְלָה

זָרַק לְמַטָּה.

מִלֵּא לְמַעְלָה

זָרַק לְמַטָּה.

הַפּׂעֲלִים חִלְּקֻ

שָוֶה בְּשָוֶה

אֶת הַתַּעֲרׂבֶת

עַל הַגָּג

וְלא קִפְּחֻ.

וְיִשּרֻ הַכּׂל.

הָעׂרְבִים בַּבּׂקֶר

מְבִיאִים מָזׂן

מִמַּקּׂר לְמַקּׂר

לִבְנֵי עׂרֵב

קטעים אלו לקוחים מתוך הפואמה "הבית", מאת אבות ישורון שראתה אור לאחרונה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". בערוב ימיו משקיף המשורר על הבית שממול, הנתון בעיצומו של תהליך שיפוץ. הפואמה מלווה את תהליך השיפוץ, מתוך הזדהות עם סירובו של הבית להשתפץ. מבחינתו של ישורון, דווקא שכבות ההרס והבלאי של הבית מגלמות את הזיכרון, את חותמם של דיירים קודמים; והשיפוץ כמותו כשכחה.

אבות ישורון (1992-1904) היה משורר ישראלי, חתן פרס ישראל לשירה.