"פתאום הבנתי שאני חלק מהחיילים"

קוראים לי עומר דוידי, אני בן 21, לוחם בגדוד צבר של חטיבת גבעתי וגר היום בקיבוץ הזורע. כל חיי גרתי בלוס אנג'לס, אבל בבית דיברתי עברית כי ההורים שלי במקור מישראל. חונכתי על כל ערכי הציונות, למדתי על מדינת ישראל וביקרתי את המשפחה שלי בארץ בכל שנה.

אני האח הבכור בבית ולמרות ששני ההורים שלי שירתו בצבא, בבית אף פעם לא דיברנו על האפשרות שאני אתגייס. כמו בכל שנה טסתי לבקר את המשפחה בישראל ובמשך כל הביקור בן דודי סיפר לי לעומק על תהליך הגיוס, על המיונים, ההתלבטויות, זה היה כל עולמו וכל מה שהעסיק אותו ואת חבריו. שם בפעם הראשונה עלתה בראשי המחשבה שאתגייס, הרעיון הזה ריגש אותי מאוד ועודד אותי לחקור ולהעמיק את הידע שלי בנושא.

לצערי בבית לא הייתה תמיכה גבוהה לעניין הגיוס, והוריי לא רצו שאתגייס. אבל המחשבה הזאת לא הצליחה לצאת לי מהראש, ידעתי בוודאות שזה מה שאני רוצה, שישראל היא חלק מהזהות שלי ובזמן שכל החברים שלי בתיכון התלבטו לאיזה קולג' ללכת והגישו מועמדויות אני בדקתי את האפשריות שלי בצה"ל.

בשנת 2010 החלטתי שאני רוצה להתגייס ולעלות לבד לארץ . תמיד ידעתי שאהיה חלק מהחטיבה הסגולה, מהרגע ששמעתי על החטיבה החלטתי שזהו המקום בשבילי. הלכתי לשגרירות ישראל ושם המליצו לי להצטרף לגרעין צבר - קבוצה של אנשים שבאים מחו"ל ומבצעים ביחד תהליך עליה לארץ.

המגורים הם בקיבוץ והאווירה חמה ומשפחתית, כחלק מהתהליך עוברים סמינרים, מתאקלמים בארץ ומתגייסים לצה"ל. נכנסתי לתוכנית , חוויתי את הסמינרים והמפגשים והמשתתפים האחרים שעד לא מזמן היו זרים גמורים בשבילי הפכו למשפחה. ככל שתאריך הטיסה לארץ התקרב כך גברה גם ההתרגשות. היו חששות אבל הייתי בטוח לגמרי בהחלטה שלי.

טסתי לארץ ביוני 2011 עם המשפחה לביקור משותף, לאחר מכן המשפחה שלי חזרה לארצות הברית, אני פגשתי את הגרעין שלי ועלינו על אוטובוס לקיבוץ הזורע - הבית החדש שלנו. עם ההתאקלמות בארץ התחיל תהליך הגיוס לצה"ל ומבלי ששמתי לב עברתי את הצו הראשון, מילאתי את המנילה, הגעתי לבקו"ם והתגייסתי.

את ההרגשה ביום הגיוס אי אפשר לתאר במילים, עלינו על האוטובוס לקציעות ומשם הכל התחיל : אוהלים, קור, מפקדים ומשמעת והכל כל כך שונה מכל מה שהכרתי. פתאום הבנתי שאני בתוך זה, שאני חלק מהחיילים אותם ראיתי רק בתמונות בילדותי.

החברים שהכרתי בטירונות הם ללא ספק "חברים לכל החיים". הצלחתי להסתגל לטירונות יחסית מהר ואפילו נהניתי. אחרי הטירונות הגעתי למסלול המתקדם ולקראת סופו קרה אירוע שלא אשכח בחיי .

המ"פ שלי סרן זיו שילון נפצע כשעלה על מטען. חברי ואני היינו בסיור ותפקדנו ככוח גיבוי בזמן פתיחת הציר בגדר עזה. שמעתי פיצוץ ענק שהתפוצץ המטען והבנו שזיו נפצע. תהליך השיקום שהוא עבר והכוחות שהוא הראה לאורך כל הדרך הם מקור להשראה עבורי. מאז שהייתי ילד אהבתי את הארץ אבל מאותו אירוע הבנתי באמת את החשיבות של שירות בצה"ל, שזאת זכות גדולה לעלות, להתגייס, לשרת ולתרום למדינה שאני חי בה. להגן על הבית.

כמו בכל שנה, ביום שני האחרון התקיים יום ההוקרה המטכ"לי לחיילים הבודדים, לא היה לרגע משעמם: פתחנו בארוחת בוקר משותפת ביחד עם חברים מהיחידה, מהגרעין שלי וחיילים בודדים מכל היחידות

השונות בצבא, הכל התקיים ליד הים ועשינו המון פעילויות מעניינות.

התרגשתי מאוד לראות את מפקד החטיבה שלנו, לשמוע אותו נואם בטקס ומספר על ההערכה שלו לחיילים בודדים, להערכה שלו אלינו .

אני יכול לסכם את היום כשבירת שגרה מרעננת , היום נתן כוחות להמשיך הלאה - למבצעים, להגנה על הגבולות והראה שאכפת מאיתנו ושדואגים לחיילים הבודדים . זאת הייתה עבורי עוד חוויה צבאית שצברתי מעוד רבות במהלך שירותי, ובטוח שיהיו עוד.