אני אמיצה? אין פחדנית ממני. פז מתוודה

כבר כשהייתי ילדה הייתי פחדנית. בכיתה ג', כשהיה "יום חיסון" בבית הספר, הייתי בורחת רחוק לחצר מאחורה, איפה שהילדים הגדולים בחטיבה מעשנים. פחדתי מהזריקה, פחדתי מהמחט.

את אפליקציית הבריאות לסמארטפון כבר הורדת? הורידו לאייפון או לאנדרואיד   

בכיתה ו' כבר גילו לי דם בשתן  והייתי צריכה ללמוד להתמודד עם הדבר החדש הזה, המפחיד והמאיים שנקרא בית חולים. פחדתי כשניסו לדקור אותי ולהכניס לי קו עירוי לווריד ביד.

ככה זה התחיל

• מחוברת לדיאליזה 23 שנה - ומאושרת מכל רגע
• בזכות דן שילון - פז בדרך להשתלת כליה שלישית
• "מצטערת שלא באה לחג. אני מחוברת לדיאליזה"
• לפני הניתוח ה-61: פז מצאה דרך לקבל את מצבה
  

האחות הייתה צריכה להחזיק חזק את שתי רגלי כשאני שכובה על מיטת בית חולים בחדר עמוס בציוד רפואי, ואמא עמדה ליד הראש שלי, תפסה לי את שתי הידיים ואני אוחזת אותה בחזרה בכוח, לופתת את שתי ידי בידיה, ונושכת. שלא אזוז, שלא אצרח, כי אם אזוז או אצרח הדקירה לא תיצלח. ואני אצטרך להידקר שוב, ושוב.

הפעם הראשונה שלי בחדר הניתוח

היה זה פרופסור ב' שהחליט לעשות לי ביופסיה כליתית, כדי לראות מה יש לי ומהו מקור הדם בשתן. לילה לפני הכינו אותי במחלקה הודיעו לי כי "הפרוצדורה" תתבצע בשעה שבע בבוקר, וכי עלי להיות בצום מהערב "למרות שזה בהרדמה מקומית, אך לכל מקרה אם יצטרכו הרדמה כללית במקרה חירום".

אמא ישנה איתי ליד מיטתי, כמו בכל האישפוזים, העירה אותי בחמש בבוקר שנייה לפני שהאחות הגיעה עם אורות הניאון הקרים וקריאת ה"בוקר טוב", שאחריה מצאתי את עצמי מתארגנת עם מדחום תחוב מתחת ללשון.

בשש וחצי נכנס הפרופסור לחדר, מלא אנרגיה והתלהבות, פנה אלי ביד מושטת וקרא: "בואי ילדה'לה, יוצאים לטיול". אני מפחדת. מה זה הטיול הזה שהוא מדבר עליו? אני הרי הולכת לחדר ניתוח, אני יודעת את זה. הוא מנסה לעבוד עליי.

"חג פורים חג פורים חג גדול לילדים", שר הפרופסור בקול ובצהלה "מסיכות רעשנים שירים וריקודים" הוא לא מפסיק לשיר. אמא מחבקת אותי, אני משחקת אותה רגועה אבל בפנים רועדת מפחד. אני בת 12 וזו הפעם הראשונה שלי בחדר ניתוח.

כבר אז הבנתי שמה שעושים לי שם בתוך החדרים הקפואים חייב להצליח, כי אם לא יצליח יעשו לי את זה שוב. מתוך מהפחד שדברים לא יצליחו בחדרי ניתוח, בבתי חולים, בדקירות, בחתכים, למדתי להפוך לפז שותקת ונאלמת דום. לא מדברת. משתדלת לא להפריע.

"אני פוחדת ממחטים. אני פוחדת למות"

קוראים לי פז ואני פחדנית. אני פוחדת מדקירות, פוחדת ממחטים, פוחדת מניתוחים. אני פוחדת שכלי הדם שלי ינזקו, ואני פוחדת להיפצע. אני פוחדת ממלחמות, פוחדת מנחשים. אני פוחדת מאלימות, פוחדת לצעוד לבד ברחובות חשוכים, פוחדת להתחשמל מהכבל של הטלוויזיה, ופוחדת מרופאי שיניים. אני פוחדת מפרידות. אני פוחדת בכביש ופוחדת מפיגועים באוטובוסים. אני פוחדת מחיסון שפעת. אני פוחדת למות.

כשאנשים אומרים לי שאני גיבורה, אני מתכווצת. מספיק פעמים שמעתי "טוב, את כבר רגילה, עושה המון שנים דיאליזה, עברת המון ניתוחים, מה זה בשבילך עוד זריקה קטנה, עוד ניתוח..." זה לא נכון. אני לא רגילה לזה. לא מתרגלים להתמודדויות קשות בחיים.

אני פוחדת מהמחטים של הדיאליזה, מהדקירה. בכל השנים שדקרו אותי, נהגתי לכסות את עיני כשהאחות היתה מתקרבת עם המחט העבה כמו מסמר שלא נגמר, לכווץ את הפנים ולהאלם. מאז אותן דקירות ילדות ראשונות, בגרתי, למדתי להתגבר על הפחד. לא להפסיק לפחד - אך גם לא להניח לו לשתק אותי.

בהתחלה רק הסתכלתי, ככה בזוית, דרך האצבעות ומתוך חצי עין עצומה. אחר כך כבר הפסקתי לכסות את העיניים, רק הסטתי טיפה את הראש. עם הזמן כבר יכולתי לראות את המחט, כשהיא הופכת לפחות מאיימת ומפחידה מאשר בפחד שלי.

אנשים חושבים שאני לא מפחדת, ואומרים שאני אמיצה. זה בדיוק להיפך! מהו אומץ, מהי גבורה? הרי אם אין על מה להתגבר - איזו מן גבורה זו? האומץ האמיתי, מהותה של הגבורה, הם רק במקום שבו יש פחד. הגבורה הגדולה היא לפעול ולעשות את מה שצריך למרות הפחד.

"דוקרת את עצמי לבד בדיאליזה"

היום אני דוקרת את עצמי לבד בדיאליזה. למדתי איך, ואני עושה את זה כל פעם, מכניסה את המחט עמוק לתוך הוריד - בעצמי. עדיין מפחדת, אך כבר לא משותקת, דוקרת כאילו אין מחר. לקחתי אחריות על הדבר המפחיד ביותר חיי - הדקירה. בכל פעם שאני מחזיקה את המחט בידי, אני נושמת עמוק, ומדמיינת שהמחט הזאת היא החברה שלי שדואגת לי לחיים טובים, נוצה עדינה וצבעונית שפשוט נכנסת לי אל הוריד ונמסה כמו חמאה.

האם אין לי רגרסיות? ודאי שיש. ישנם ימים בהם אני מתחמקת משעת החיבור לליזה, מתחמקת מהצורך לדקור את עצמי. מצבים בהם הנפש חלשה, שם ידי נחלשות עם המחטים. אז אני מתבוננת בזה, אוזרת כוחות מהריק הזה, ודוקרת. לא תמיד מצליחה. מזהה שזו חולשת פחד ריגעית. מוציאה את המחט. ושוב דוקרת. בנחישות. בקבלה. אלה החיים שלי, ואת זה אני עושה.

לאחר יותר מ- 60 פרוצדורות כירורגיות, גדולות כקטנות, לאחר 3 השתות כליה שנכשלו, לאחר שחתכו את גופי אינסוף פעמים, לאחר אינספור דקירות מחטים בידי, שתמשכנה כל החיים, אני עדיין פוחדת. כן, אני מודה. הפחד שלי תמיד נמצא שם.

אני מבינה אותו, מקבלת אותו, אך לא נותנת לו לשתק אותי. אני לוקחת אחריות על הפחד, מגייסת כל פעם מחדש כוחות להתגבר עליו, ומשם אני פועלת. אומץ ופחד שוכנים להם כשותפים נהדרים יחד באותה דירה, באותו מקום בלב. כשהפחד שם ואני מקבלת אותו, אני אבחר להתמודד ולהתנהל באותן סיטואציות קשות בחיים עם אומץ.

קוראים לי פז, ואני פחדנית. אבל אין שום פחד בעולם שיעצור אותי מלחיות את חיי במלואם.

פז מושקוביץ גן-זך, שחקנית, מאמנת לתקשורת ומנהיגות ויוצרת ההרצאה-מופע מחוברת CONNECTED - Inspiring Lecture. ההופעה הבאה ב- 21/10 יום שני 20:30 בית ציוני אמריקה