בעיות התנהגות בילדים? נסו לתמוך בהורים

כמעט כל הורה נתקל בסיטואציה: הילד קצת משתולל, מסרב לאכול או סתם לא עושה מה שאומרים לו. הורה אחד כועס ונוזף, השני מנסה להסביר ולשכנע - ומסביב כולם מצקצקים: "אתם פשוט לא יודעים להציב גבולות".

כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים - רק תעשו לייק

גבולות, כך נראה, הפכה למילת קסם בתחום ההורות. האם באמת דור שלם של הורים לא יודע להציב אותם או שאולי הבעיה כלל לא נעוצה בהורים עצמם, אלא בחברה שהשתנתה סביבם והפכה את גידול הילדים לפעולה הרבה יותר קשה ותובענית מבעבר, שרק הולכת ומחמירה?

אף פעם לא מאוחר מדי - כך תשיגו סמכות הורית  ב-10 צעדים:

• פרק 1: די לזרום עם הילד: בונים סמכות הורית ב-10 צעדים
• פרק 2: איך יודעים שלא דרשנו יותר מדי?
• פרק 3: לא מציגים אחדות מול הילדים? הם ינצלו אתכם
• פרק 4: תפסיקו להסביר ותתחילו לעשות
• פרק 5: הילד עקשן? זה בגללכם  
  

פרק 6: מתי שימוש בכוח הוא לגיטימי?

פרק 7: איך להתמודד עם התפרצויות זעם?

פרק 8: מה הסוד בהצבת גבולות לילדים?

פרק 9: לעשות שימוש יעיל בחיזוקים חיוביים  

פרק 10: מה הסוד של ענישה נכונה?

המרפאה לסמכות הורית בבית החולים "שניידר" בפתח תקווה מנסה לענות בדיוק על השאלות האלה, ולתת להורים את הכלים שיסייעו להם לגדל את הילדים בצורה המיטבית. בניגוד למרפאות אחרות, שבהן הטיפול שם דגש קודם כל על הילד עצמו, ורק כליווי כולל הדרכה של ההורים, במקרה זה המרפאה מטפלת בהורים בלבד, מתוך מחשבה שההתנהגות של הילדים מושפעת אך ורק מהם. "מצבם של הילדים הרבה יותר טוב מבעבר", מסביר מנהל המרפאה, הפסיכולוג הקליני עידן עמיאל. "מחקרים מגלים שהם אכן יותר מאושרים, אבל תפקיד ההורה הפך להיות הרבה יותר מורכב".

במרפאה מנסים לעזור להורים לבסס את הסמכות החדשה של ההורות. לצורך כך מנסה עמיאל לנפץ כמה מיתוסים שהשתרשו בקרב הורים בשנים האחרונות, ומכבידים על כתפיהם. "זאת אגדה שהורים רוצים להיות חברים של הילדים שלהם, רובם לא רוצים בזאת אלא מחפשים מה המרחק הנכון מהילד", הוא מסביר. במקרה כזה הבעיה היא לא הצבת הגבול, אלא סוג הנוכחות או המרחק שההורה תופס מהילד. כשרמת הסיכון גבוהה צריך להקטין את המרחק, וכשרמת הסיכון קטנה יינתן יותר מרחב לילד.

"הנוכחות ההורית מאפשרת את הגמישות הדרושה בהתמודדות עם מורכבות בעיות ההתנהגות, בעוד שגבול מסמן קו ברור שלא תמיד הוא ברור. כשאומרים לילדה שתחזור הביתה עד-22.00 והיא חזרה ב- 22.10, האם היא חצתה את הגבול או לא?".

מיתוס נוסף הוא העקביות, האחידות וההתמדה. הורים חושבים שהם צריכים בכל סיטואציה לנהוג בצורה דומה ולהיות מתואמים ביניהם, אבל עמיאל מרגיע ומסביר שזה פשוט בלתי אפשרי. "אם חזרת מהעבודה עייף וראית שהילד לא סידר את הצעצועים - אז לא נורא, אבל אם חזרת עם כוחות אז תקפיד".

"צריך כפר שלם כדי לגדל ילד"

אז אם הבעיה היא לא גבולות, חברות או עקביות, למה הילד מזלזל בהורה שמניף לעומתו אצבע מאיימת? הסיבה היא התפוררות הסמכות, שנובעת משעות העבודה הרבות ומהתשישות שמאפיינת כיום את ההורים. את אותה סמכות מנסים לבנות מחדש במרפאה.

הצעד הראשון הוא גיוס מחדש של מה שעמיאל קורא לו "הכפר". עמיאל העביר הרצאה תחת השם "צריך כפר שלם כדי לגדל ילד" בכנס "משיקום הסמכות ההורית לבניית הסמכות החדשה" שהתקיים השבוע בבית החולים. "פעם הסבתא והדודות לימדו, עזרו והסבירו לאמא" מסביר עמיאל. "היום היא עושה איזשהו קורס הכנה ללידה עם הבעל, ואחרי הלידה הולכת הביתה עם התינוק ללא עזרה נשית. היא מגייסת את בעלה, אבל הוא לא תחליף מספק".

גם דמות האב, אומר עמיאל, השתנתה מאוד עם השנים. "פעם האבא בנה את הסמכות שלו על מרחק ודיסטנס, סוג של 'חכה שאבא יחזור הביתה'. היום אבות לא רוצים ולא יכולים לעשות זאת. הם דווקא רוצים להתקרב".

הפתרון הוא החזרת שאר בני המשפחה וקרובים אחרים לעניינים. במחצית מהמקרים מבקשים במרפאה מההורים להביא את בני המשפחה המורחבת למפגש. "צריך לחזק את מערכי התמיכה להורים, ואני רוצה לעזור להם לגייס את הכפר הזה. לפעמים אנחנו רק מעלים את המודעות לכך שזה לא בושה לבקש עזרה, אבל ברוב המקרים אנחנו מזמינים את בני המשפחה המורחבת כדי להסביר שלא מדובר בהורים גרועים, אלא בכאלה שזקוקים לתמיכה. הגיעה אלינו, למשל, אמא שחמותה כל הזמן מעירה לה. כשהן באו למפגש אצלנו גיבינו את האם והסברנו לחמות שקשה לתפקד בדרך זו", מסביר עמיאל.

הטיפולים במרפאה הייחודית הם קצרי טווח. לאחר מפגש ראשון להערכת המצב (רמת חוסר האונים, המצוקה והקושי) מגבשים תוכנית פעולה, ואחרי ארבעה מפגשים מתקיימת הערכת מצב כדי לראות האם יש התקדמות או אם צריך לשנות את הטיפול. בין הפגישות ההורים מתקשרים לתומך טלפוני פעמיים בשבוע ומקיימים שיחה ארוכה על התקדמות הטיפול. בסך הכל ישנם חמישה עד עשרה מפגשים, שבסופם לא תמיד נראה בפועל השיפור, "אבל תמיד ההורים יוצאים ללא רגשות אשם ועם יותר ביטחון", אומר עמיאל.

חשוב להבין שלא בכל פעם שהילד מתחצף צריך לרוץ לבנות מחדש את הסמכות ההורית. לדברי עמיאל ישנם הורים רבים שפונים אליו והוא מסביר להם שאין להם באמת בעיה, ושיש עבורם פתרון פשוט: כל מה שהם צריכים זה לקחת את הילדים פעם בשבוע לסבא וסבתא שלהם כדי להתרענן.

אז איך אתם יכולים להתמודד עם הבעיות שהילדים מציבים בפניכם? אלו חלק מהשיטות בהן משתמשים במרפאה:

1.סימניה

אל תגיבו מיד להתנהגות הילד, אלא "סמנו" את התנהגותו ורק בשלב מאוחר יותר הגיבו לה. הרעיון העומד מאחורי עמדה זו הינו כי במרבית המקרים כאשר הורים רגועים הם יודעים כיצד נכון להגיב. הבעיה בתגובת ההורה הניתנת מיד עם התנהגות הילד היא שעוצמת התגובה אינה פרופורציונלית למעשה שעשה הילד, ובמובן זה עדיף להשהות אותה.

2. שליטה עצמית

הורים לא פעם נוטים להאמין שהם יכולים לשלוט על התנהגות הילד - וזו טעות. למשל, אמא לא יכולה לגרום לילד הקטן להירדם, היא יכולה לנסות להרגיעו, לייצר סביבה נוחה יותר לשינה ובכך להגדיל את הסיכוי לכך שירדם. ההבדל לכאורה סמנטי אך דרמטי: אמא המאמינה שהיא יכולה להרדים את הילד לא פעם מאשימה את עצמה על כך שאינו נרדם, ולא בצדק. ההורים יכולים להגדיל את הסיכוי לכך שהילד יתנהל טוב יותר בעולם - אך לא לשלוט על התנהגותו.

3. הורה הוא קודם כל אדם 

לא פעם הורים מואשמים בכך שאינם משקיעים מספיק בילדם - ולא בצדק. כאשר ההורה מצליח לדאוג טוב יותר לרווחתו ולנוחיותו, כך גם משתפר מצבו של הילד. למשל, אמא היכולה להשאיר את ילדה עם שמרטף ולהנות מכמה שעות של שקט, לא רק שזו זכות השמורה לה כאדם, למעשה היא מסייעת לכך שהילד שלה יקבל אמא רגועה וטובה יותר.

4. היצמדות

פעולה הנדרשת אצל הורים (למתבגרים בעיקר) שגילו שילדם מבלה במקום ללא אישורם, כאשר הוא ברח מהבית או כשהוא מאחר לשוב בשעה שנקבעה או מבלה בחברה שלילית. עמיאל ממליץ להגיע למקום בו הילד נמצא ולהסביר לו שהגעתם לקחת אותו איתכם ושלא יינקטו סנקציות נגדו. יש להימנע מוויכוחים ומפעילויות מסלימות, כמו ניסיון לתפוס אותו בכוח או רדיפה אחריו, ויש לשהות לידו ככל האפשר. כדי להצליח במשימה צריך לשמור על איפוק, התמדה ולנסות ליצור קשר עם הורי חברים והחברים עצמם, יחד עם הסבר לחברים מדוע אתם מודאגים. ליווי של חבר או בן משפחה נוסף עשוי להועיל.

5. הכרזה

במרפאה ממליצים ליצור הכרזה חד צדדית, שמבהירה מהן ההתנהגויות עליהן ההורים לא יעברו לסדר היום. היא נועדה להעביר מסר לילד שמאותו רגע חלה נקודת מפנה. טרם ההכרזה יש לחשוב על מספר מצומצם של התנהגויות שאינן מקובלות, להגדיר אותן באופן ברור ומעשי ולהבהיר אותן לילד באופן תיאורי ככל האפשר. חשוב להבין שההכרזה מחייבת את ההורה ולכן כדאי מראש להחליט על התנהגויות בהן להורה יהיה כוח וסבלנות לעמוד מול הילד.

את ההכרזה צריך לתת בעיתוי רחוק ככל האפשר מהתפרצות כעס או אלימות בבית. מומלץ לקיים את השיחה בחדרו של הילד, כשההורה הפחות נוקשה מבצע את ההכרזה ובכך נותן תחושה כי "נפל דבר". את ההכרזה יש להכין בכתב ולהקריא בטון רגוע והחלטי. לרוב הילד מגיב להכרזה באדישות, הקצנה מכוונת או זלזול, וינסה לפעול בדפוסים הרגילים, ועל ההורה להגיב בשקט נחוש והימנעות מעימות.

6. התיישבות

כניסה לחדר של הילד באופן מפתיע בזמן שהוא שם וישיבה באופן שמקשה עליו לצאת מהחדר. לאחר הישיבה, יש להסביר לילד שלא ניתן להמשיך להתעלם מההתנהגות שלו ויש לתאר את ההתנהגות הבעייתית ולהדגים. לאחר מכן יש להוסיף שהכניסה לחדר נועדה לפתרון הבעיה ושההורה ממתין להצעה מהילד. חשוב שלא להיגרר לוויכוח אם הילד עונה בהאשמות, דרישות או איומים, אלא להמשיך לשבת בשקט ולא לנסות לשכנע או להטיף. רק אחרי שהילד הציע הצעה חיובית יש לעזוב את החדר תוך כדי מתן פידבק חיובי. אם הילד לא יציע שום דבר חיובי תוך שעה, אפשר לעזוב את החדר אך לא לאיים תוך כדי.

בתכנון ההתיישבות צריך לקחת בחשבון שצריך לבצע זאת בזמן שקט, ללא הפרעות צפויות, ובתיאום בין ההורים. לאחר הביצוע לא צריך להזכיר את הפעולה בשום צורה. הילד צפוי להגיב על ידי הצבת תנאים להורים, התעלמות או פרובוקציה. כאמור, ההורה צריך להמשיך לשבת בשקט ולמקד את השיחה בניסיון למצוא פיתרון. אם הילד מפעיל את המחשב, הטלוויזיה או מכשירים אחרים, יש לכבות אותו פעם אחת בלבד. בפעם השנייה יש להימנע מתגובה, ולקראת ההתיישבות הבאה לנתק את המכשירים מראש. באופן כללי, כל צעד של הילד יכול לקבל תגובה בהתיישבות הבאה. הדברים החשובים בהתיישבות הם היוזמה, השהייה בחדר והשתיקה, והם אלה שמעבירים את המסר לילד, שיש לבחון את התנהגותו לאחר ההתיישבות ולא במהלכה.