מסע עם אשכול נבו: "המקווה האחרון בסיביר"

מיום שהניח כיפה על ראשו ועלה לעיר הצדיקים, משתדל משה בן צוק בכל כוחו לשכוח את חייו הקודמים, ובייחוד את איילת, אהבת נעוריו. אלא שאז, בדיוק כשנדמה לו שהוא מצליח, מטיל עליו הבוס שלו - ראש העיר - משימה שמאיימת להצית הכול מחדש.

"המקווה האחרון בסיביר" הוא רומן שאורג שורה של סיפורי אהבה המתנקזים בסופו של דבר אל רגע שערורייתי אחד. הרומן מתרחש במקום דמיוני, ועם זאת מציע מבט ממזרי על המגוחך, המקומם והנוגע ללב שבמציאות חיינו כאן.

ספריו של אשכול נבו היו לרבי-מכר, תורגמו לשפות רבות וזכו לשבחי הביקורת בארץ ובעולם. "נוילנד", "משאלה אחת ימינה", "ארבעה בתים וגעגוע" ו"צימר בגבעתיים" ראו אף הם אור בהוצאת זמורה-ביתן.

"המקווה האחרון בסיביר". סיפורי אהבה שמתנקזים אל רגע אחד

מתוך "המקווה האחרון בסיביר"

בימים הראשונים עוד ניסה להיאבק בזרם, להסיח את הדעת, להיאחז בתפילה, אבל בכל פעם שניסה להתפלל דילגה העין הקוראת שלו בין אותיות שמה, א ' י ' י ' ל ' ת ' , כאילו הן קוד סתרים שהוטמן בתפילה, והוא שיכנע את עצמו שאולי זה סימן מהשֵם, אולי הוא צריך פעם אחת ולתמיד להתמסר לזיכרונות הטמאים האלה וככה לשטוף אותם סוף סוף מעליו, להיטהר.

והזיכרונות אינם דהויים כפי שהיה אפשר לצפות. שבע שנים כבר חלפו, ובכל זאת, הזיכרונות צבעוניים וחיים, וגם הריחות השתמרו בנחיריו, כמו הריח הקל של רקב פירות שאפף את פתח ביתה בפעם ההיא, הראשונה, כשצילצל בפעמון שהשמיע את "אלינור ריגבי" במקום הדנדון הרגיל. היא ביקשה מישראל פעמון כזה, וישראל, שהיו לו שתי ידיים ימניות, התקין לה, כי בהתחלה עוד היה כרוך אחריה והיה עוקב אחריה במבט מורעב-תמיד, לפני שהתחיל להסתכל דרכה, כאילו היא עוד סנדל בפס הייצור של המפעל שהוא מנהל - איך היא שונאת את הסנדלים האלה, היא אמרה למושיק אחר כך, כשהתקרבו מספיק, שונאת את הריח שלהם, שהפך להיות הריח שלו, שונאת את האורתופדיות שלהם, היא לא יכולה לשמוע עוד את המילה "אורתופדי", בפעם הבאה שתשמע מישהו אומר לידה "אורתופדי" היא תצרח, היא שונאת את הדגמים עם האבזם הגס ואת החדשים בלי האבזם, והיא יודעת שהעקבים הגבוהים שלה מושכים מבטים, והיא יודעת שהם לא מתאימים לאידיאולוגיה של הקיבוץ כי הם נתקעים בסדקים שלה וכי הם מחרמנים מדי, תודֶה שהם מחרמנים אותך, מושיק, אני רואה איך אתה מסתכל לי על הרגליים, תמשיך תמיד להסתכל עלי ככה, זה מה שאני אוהבת אצלך, זה מה שאהבתי אצלך כבר בפעם הראשונה, זוכר?

הוא עמד מחוץ לדלת, בפעם הראשונה, הקשיב ל"אלינור ריגבי" וחיכה שישראל יפתח לו. אבל כשהדלת נפתחה זאת היתה היא שעמדה שם ואמרה שישראל בישיבה במפעל. והוא אמר שחבל, כי הם משחקים כדורסל. והיא שאלה אם היא יכולה להצטרף. והוא גימגם שבדרך כלל הם רק הבנים... והוא לא יודע מה האחרים יגידו אם... והיא קטמה אותו בבוז: אם תלך לפי המה-יגידו לא תגיע רחוק בחיים. ואז אמרה, תיכנס, אני רק מחליפה בגדים, ותוך כדי דיבור כבר הורידה את החולצה והתרחקה ממנו כשרצועת החזייה שלה מופנית אליו, והוא נכנס ושילב את הידיים מאחורי הגב, כתלמיד שקדן, והסתכל על ספריית התקליטים הענקית שלה - העיניים שלו עברו על שמות הזמרים, אבל לא קלטו כלום - ואז היא חזרה, לבושה במכנסי הספורט הקצרים של ישראל ובחולצת-סיירת-צנחנים של ישראל ואמרה לו: זזנו?

הגברים שהתקבצו במגרש קיבלו את בואה בפליאה קלה, אבל אף אחד לא העז להגיד לא לאישה-של-הבן-של-המזכיר, אז הם צירפו אותה לאחת החמישיות, והיא שיחקה מפוזר, אבל נועז, ואפילו קלעה סל ממסירה שמשה מסר לה, וזקרה לעברו אגודל לאות תודה, ואחרי שהחושך ירד ונעל את המשחק היא המתינה לו על השביל, בעמידה שלימים ידע שהיא עמידת ההמתנה שלה: רגליה הארוכות והשזופות קלועות זו בזו וידיה מונחות על מותניה הצרים בקוצר רוח קל. הוא ליווה אותה עד הבית וחשב להיפרד ממנה ליד הדלת, כי בשלב הזה היא עדיין יותר הפחידה אותו מאשר משכה, אבל בקיבוץ הדלתות לא היו נעולות אף פעם והיא המשיכה ישר לתוך הבית, בלי להסתכל לאחור, כאילו ברור לגמרי שהוא אמור להיכנס אחריה, ואז פשטה את החולצה של ישראל ושוב הפנתה אליו את הגב עם רצועת החזייה, שהיתה הפעם לבנה ולא שחורה, ואחרי שיצאה מהמקלחת כשרק מגבת לגופה ציוותה עליו להתקלח כי הוא מסריח לה את החדר, הושיטה לו מגבת נקייה והראתה לו איפה המגב, ורק אחרי שסיים להתקלח ולגרוף את המים קלט שאין לו בגדים נקיים ללבוש, ובדיוק כשהתלבט אם להתבייש או לבקש, הדלת נפתחה לכדי סדק והיא אמרה, קח, זה בשבילך, והושיטה לו מכנסי עבודה קצרים של ישראל. ולא הושיטה לו חולצה.

כשיצא היא ישבה על המיטה, עירומה, המגבת שרועה לידה, ולפני שהספיק להתנצל ולברוח חזרה למקלחת היא הרימה אליו עיני דבש שזרחו מתוך השיזוף שלה ואמרה: תסתכל עלי. אני צריכה את המבט שלך. אל תיתמם. ראיתי אותך, ילד־חוץ. ראיתי איך הסתכלת עלי קודם. ואני צריכה את המבט הזה שוב.

בשבועות הראשונים היא היתה צריכה רק את המבט שלו. ואחר כך רק שילטף את השיער הארוך שלה, כמו שמלטפים לילדה: מהמצח ועד הקודקוד בתנועה אטית, משתהה. ואחר כך רצתה רק שישכב לידה, קרוב־קרוב. יאחז בידה. ויענה על שאלות שאיש מלבדה לא שאל אותו. מה אתה זוכר מאימא שלך, ילד-חוץ? לא הרבה. בכל זאת, מה? שמלה. אני זוכר שהיתה לה שמלה ירוקה. ירוק בהיר או ירוק כהה? לא יודע. ומאבא שלך? כלום. לא יכול להיות שכלום, תנסה להיזכר, בשבילי. למה זה חשוב לך? כי אתה חשוב לי, טמבל. לא מצליח, הייתי רק בן ארבע. בכל זאת, ילד-חוץ, מוזר שבן אדם לא זוכר כלום מאבא שלו. ואת, את זוכרת משהו? זוכרת כמעט הכול. אז למה את לא מספרת לי שום דבר?

לאט-לאט - היא היתה אומרת ומשתתקת ומניחה את אצבעותיה על אצבעותיו, ומשחקת בהן, וחודרת אל המרווח שביניהן, ונסוגה, ומעבירה בו צמרמורת עם כל נגיעה. בשלב הזה הוא לא היה צריך יותר. והיא, שמגיל ארבע-עשרה כבר דחקו בה הנערים בעיר החולות, כבר השקו אותה באלכוהול ושלחו ידיים ואמרו, חליק, אל תהיי כבדה, מצאה שהסבלנות שלו מנחמת ומגרה בעת ובעונה אחת, ודחתה את הראשית, ולימדה אותו בכל פעם עוד סוד עליה, כמה היא אוהבת שמנשקים אותה בתנוך, ואיך אימא שלה תמיד העדיפה את אחותה הגדולה, וכמה חזק אפשר לבחוש לה בשיער ככה שיכאב לה מספיק אבל לא יותר מדי, ומה הרגישה בהלוויה של אבא שלה, ואיך הצטרפה אחריה לגרעין הנח"ל רק כדי לברוח מהבית, הכי רחוק שאפשר, ואיך הצליחה לשכנע את סדרן העבודה לשלוח אותה למטע, ולא לבית הילדים, ואיך אפשר לדעת אם העכוז שלה רוצה היום ליטוף או דווקא נשיכה, ולמה היא בטוחה, פשוט בטוחה, שיש משהו מעבר לכל זה, מעבר לעולם האנאלי, הבנאלי, שגלוי לעינינו, ואם הקיבוץ הרג להם את היהדות לפחות הוא היה צריך, חייב, להציע במקומה תחליף של ממש, ולא להשאיר אותם ככה, תוהים ובוהים, ומה יש במעבר בין הבית לפזמון ב"פֵּני לֵיין" שממלא באושר צרוף את כל מי שמקשיב לו, ולמה מוזיקה, לדעתה, היא הדת היחידה שעוד איכשהו שווה להאמין בה, ואם יש אלוהים כנראה שהוא די-ג 'יי.

רק כעבור חודשיים, בפאתי הקיבוץ, בבוקר גשום במיוחד שהיה אפשר לשמוע בו את מי הנחל שוצפים, הם שכבו. לשניהם זאת היתה פעם ראשונה. לה - פעם ראשונה ששכבה עם גבר כשהגוף שלה והנפש שלה באמת משתוקקים אליו, ולו - פעם ראשונה באופן כללי. ואחר כך באו הרבה פעמים: בימים, כשישראל היה במפעל, אצלה בבית, עם "קָאם טוּגֶתֶ'ר" בווליום גבוה כדי להחריש את הקולות שלה; ובלילות, כשישראל ישן במיטה "כמו שק תפוחי אדמה", בחסות שרכים ופכפוכים על גדות הנחל, או במקלט הנטוש-מאז-מלחמת-יום-כיפור שאיילת השיגה את המפתח שלו, או בחדר הכביסה על המכונות הישנות, הרוטטות, או בחדרים הלא מאוישים במגורי המתנדבים, שהיה אפשר להיכנס אליהם דרך הרשתות הקרועות. תאוות ההסתכנות שלה לא ידעה גבול (חוץ מהגורן. היא לא הסכימה בשום פנים שישכבו בגורן: גם כי זאת היתה קלישאה בעיניה וגם כי האניצים עיקצצו לה בגב). ועם זאת, באורח פלא - "השגחה פרטית" הם היו אומרים אילו הכירו אז את הביטוי - במשך שנה שלמה איש חוץ מסבא מנחם לא תפס אותם, וסבא מנחם ממילא לא דיבר עם אף אחד בקיבוץ, כך שלא היתה סכנה שזה יעבור הלאה.

בימי חמישי היה ישראל נוסע לעיר החטאים להיפגש עם קניינים, והם היו נוסעים באוטובוסים נפרדים לעיר הנמל כדי לראות יחד סרטים עצובים. מושיק היה יוצא באוטובוס של ארבע וחצי ומחכה לה בכניסה לסינמטק המתקלף, שתגיע באוטובוס של חמש. וכשהיתה מתקרבת היה מרגיש את הלב שלו פועם בברכיים, אבל היה אסור לו לחבק אותה. בשום פנים ואופן. אפילו את הפופקורן שלהם היא התעקשה שיקנו בנפרד. שני קרטונים קטנים.

היא זאת שבחרה את הסרטים. תמיד עצובים. תמיד סרטים שכבר ראתה.

אני רוצה שגם אתה תראה אותם, הסבירה כשהתפלא. ואני רוצה לראות אותם שוב, איתך.

ויחד היו מתיישבים באחת מפינות האולם, צמודים לקיר. וגם אם היו כמעט לבדם לא נגעו זה בזה.

הם ראו יחד את "אהבנו כל כך". ואת "בירדי". ואת "העולם על פי גארפ". וכולם היו בחירות טובות בעיניו ופרטו לו בכל פעם על מיתר אחר. ב"ג'ורג'יה" הוא אפילו דמע, והוא לא אחד שדומע. רק זה היה חסר לו, בתור ילד חוץ, שיחשבו שהוא בכיין. אבל היה שם השיר הזה של ריי צ'רלס, ג'ורג'יה אוֹן מַיי מַיינד, והיו עוד דברים שקשה להסביר: אולי בכלל הסרטים שמטלטלים אותך הם לאו דווקא אלה שנוגעים לחייך עכשיו אלא אלה שמנבאים לך את עתידך.

כשהאורות נדלקו בסוף הסרט סובב אליה את הראש והיא ראתה שבורקות לו העיניים ושאלה: בכית? והוא הינהן לאט, במבוכה, והיא חייכה חיוך גאה וליטפה את לחיו המלוחה, ובבת אחת הפרה את כל כללי הברזל שבעצמה קבעה, ורכנה לאוזנו ולחשה לו, אין דבר שמחרמן אותי יותר מגבר שבוכה.

בסוף השבוע האחרון שלפני הגיוס שלו סיפרה לישראל שהיא נוסעת לסמינר על "האחר בקולנוע", ושכרה לה ולמושיק חדר במלון "פסגות" שבעיירת הגבול, ושמה לעצמה למטרה לענג אותו עד שיגנח - הרי לא ייתכן שתמיד רק היא תשמיע קולות והוא ישתוק, והוא גנח בשבילה, שתהיה מאושרת, והיא היתה מאושרת והתעקשה לשכב איתו שוב ושוב, בכל התנוחות המוכרות, וגם בכמה חדשות, לתת לדמיון שלו צידה לדרך לימים הקשים שעוד נכונו לו בטירונות צנחנים ובקורס מ"כים שאחריה, ואחרי שגמרו ונשכבו על גבם במיטת בית המלון הסבה את פניה אליו, קרוב-קרוב, וחשפה בפניו את מה שלא חשפה בפני איש מעולם.

אפילו לישראל לא סיפרה על הלילה שבו אבא שלה. לא את הסיפור המלא, בכל אופן. היא דיברה בלי להסיט את המבט ממנו אפילו לשנייה, כאילו אם תסיט את המבט תאבד את האומץ. והשפה התחתונה שלה, העבה, זו שהפכה את הפה שלה לנשיק כל כך, רעדה כל הזמן.

אתה בשוק? שאלה בסוף.

לא.

זה בסדר אם תרצה לעכל את זה קצת, מושיק. להתרחק, אמרה והתרחקה בעצמה לקצה המיטה.

לא רוצה להתרחק ממך, הוא אמר והידק אותה אליו. בכוח. ולראשונה מאז הכירו היא היתה קצת הילדה שלו.

ואחרי כמה שניות שבהן נשמע רק קול המזגן של חדר המלון, שמע את קולה בוקע מבין זרועותיו, מדגדג את שערות חזהו המעטות: תשמור על עצמך שם בצבא, טוב?

טוב, הוא אמר לקודקוד שלה, כלאחר לשון, והיא נחלצה באחת מלפיתתו ושוב היתה איילת שגדולה ממנו בשש שנים שלמות. תקשיב לי טוב, מושיק, היא אמרה. לא רק מפגזים וממוקשים תיזהר. אף אחד לא יגיד לך את זה בקיבוץ, אז אני אגיד לך את זה: הסכנה הכי גדולה בצבא היא לנפש. לא לגוף.

טוב, בסדר, אני אזהר, הוא נשבע לה.

והיא רכנה ונישקה אותו על פיו והם שכבו שוב, ברוך גדול. מפגש הגופים שלהם היה בדרך כלל משולח חשק, ולעתים נשק לכאב, אבל בפעם ההיא, האחת, הם היו חיישנים ועדינים ואטיים מאוד.

ובבוקר גם הכינה לו מארוחת הבוקר של המלון צידה אמיתית לדרך, סנדוויצ'ים עם פסטרמה ומלפפון חמוץ עטופים במפית לבנה, וגם תפוח, וליוותה אותו עד שני רחובות לפני לשכת הגיוס, והשביעה אותו שלא ישכח אותה, שלא יתאהב לה באיזו מש"קית ת"ש בתולה, ודחפה אותו בחזהו, שילך, שילך כבר, לפני שהיא תבכה, וכבר באוטובוס, בין מגויסים אחרים שהיו אמורים להיות בני גילו אבל נראו לו פתאום ילדותיים מאוד, הסרעפת התחילה לכאוב לו מרוב כמיהה, והוא קירב לנחיריו את האצבעות שלו, שעדיין היו בהן עקבות הריח שלה, ואחר כך שם אותן בפיו וטעם את הריח, ואחר כך נשך את האצבעות ממש חזק, אולי זה יסב את תשומת הכאב, אבל כלום לא עזר, וככל שהנסיעה התארכה נהיה ברור לו שלא יוכל לעמוד בגעגוע כזה שלוש שנים, אין סיכוי, אז מיד כשהגיע לבקו"ם ביקש פגישה מיוחדת עם קצין המיון, והצהיר בריש גלי על הרשרוש בלב שהסתיר כל כך טוב משלטונות הצבא עד הרגע ההוא, וקצין המיון נזף בו על העיתוי אבל שלח אותו לבדיקות, והבדיקות שלחו אותו לעוד בדיקות, ובסוף הוא חזר לקצין מיון אחר, שלא נזף בו כלל, רק פירט באוזניו את האפשרויות הלא רבות שפרושות בפניו כמרושרש לב, והוא ביקש מודיעין, בלי לדעת מה בדיוק זה אומר, כי נשמע לו ששירות במודיעין יאפשר לו לראות אותה יותר, ואחר כך יָצא לקצונה והשקיע מאמצים כבירים כדי להיות מצטיין הקורס ומצטיין ההשלמה, רק כי הבטיחו שהמצטיין יוכל לבחור כל שיבוץ שירצה, כולל שיבוץ קרוב לבית, אבל בסוף את ה"מצטיין" קיבל האחיין של מפקד הקורס, והוא נשלח לדרום הרחוק, הרחוק מאוד, ושנה שלמה שלח לה משם מכתבים בכתב ידו הצפוף לתא דואר ששכרה בחשאי בעיירת הגבול, עד שלבסוף נענו תחינותיו, והוא שובץ לתפקיד שני בבסיס-הסודי-שכולם-יודעים-עליו. מה שאיפשר לו לראות אותה כמעט בכל יום.

בימים שישראל היה בנסיעות היא היתה באה לקחת אותו, והם היו מוצאים להם איזו פינה בעמק ומחנים את האוטו בין עצי הזית. היא היתה אחראית לפס-הקול - קינג קרימזון אותתו לו שהיום היא מעדיפה שייקחו את זה לאט, משלום חנוך הוא הבין שכל הדרכים הידועות פתוחות; והוא היה אחראי לכיבוד - היתה לה חיבה עזה לליקריץ, על כל תצורותיו, ולמיץ תפוחים סחוט טרי.

בימים שישראל היה בבית, לעומת זאת, נאלצו להמתין עד הלילה לפני שיוכלו להיפגש; לפני שהיא תעמוד בין השיחים עם הרגליים קלועות זו בזו והידיים על המותניים. לפני שהוא ירגיש שוב את הלב שלו דופק בברכיים כשהוא צועד לקראתה.

באחד הלילות האלה, על גדת הנחל, בעודם מחסלים אשכול ענבים בשל, היא אמרה לו: אני בהיריון. ממך.

הוא הפסיק ללעוס לרגע. ובלע. ושאל: איך את יודעת שזה לא מישראל?

כי אני לא שוכבת איתו.

בכלל?

בכלל.

אבל אין לך... אין לך בטן.

זה ממש בהתחלה. שבוע רביעי בסך הכול.

ומה את מתכוונת לעשות? הוא שאל, אף שכבר ניחש, מהדרך שבה הקול שלה הפך פתאום חסר ביטחון, כמעט נואש, והשפה התחתונה, הנשיקה שלה, התחילה לרעוד.

אתה משתחרר עוד חודשיים, היא אמרה. ואנחנו יכולים לברוח מכאן. לנסוע הכי רחוק מארץ מה-יגידו ולגדל את התינוק שלנו יחד. אם אתה רוצה, כמובן. אתה רוצה?

אל הרגע הזה הוא חוזר שוב ושוב במחשבותיו, מענה את עצמו לדעת.

"המקווה האחרון בסיביר", מאת אשכול נבו. הוצאת כנרת זמורה ביתן. 240 עמ'.