"נמאס לי מכם": כשאמא מגיעה לנקודת השבירה

אין הורה שלא מכיר את הרגע הזה: הוא אומר "לא" כשאתם מבקשים משהו, מסרב לסדר את החדר או סתם מתחצף - וזהו, אתם מאבדים את העשתונות. מדוע זה קורה לנו וכיצד ניתן לצמצם את ההתפרצויות? מנחת הורים מייעצת

רוית גוטמןפורסם: 17.10.13 , 13:47

אתם מכירים את זה שאתם מנפחים בלון צבעוני, ממלאים בו אויר מלוא ריאותיכם, מחזיקים חזק בשתי האצבעות ומתארגנים לקשירה, ואז ללא כל התראה הבלון חומק מאצבעותיכם מתעופף למעלה, עושה סיבוב בחלל החדר תוך כדי שחרור רעש מתסכל ולבסוף צונח על הרצפה, ללא טיפת אוויר, מקומט וחסר חיוניות? כך מרגיש הורה בנקודת שבירה.

הוא סוחב יום, מתעלם יומיים, אוטם אוזניים וחורק שיניים. הוא אוסף את עצמו, ומחזיק חזק ממש. ואז, ללא כל התראה, על הדבר הכי קטן, שולי עד כדי טיפשי - הוא מתפוצץ. בסופה של התקרית מוצא את עצמו ההורה שרוע על הכורסא מותש ועייף, ללא כל טיפת אוויר, ובעיקר עצוב מתוסכל ומיואש. "איך הילד הזה הצליח להעביר אותי על דעתי? איך הוא הביא אותי למצב כזה?".

אנחנו, ההורים, רוצים את הילדים שלנו דעתניים, עומדים על שלהם, מכווני מטרה ויודעים לפעול על מנת להשיגה. חשוב לנו שהם יהיו עם ביטחון עצמי ויכולת לבטא את רצונותיהם. זה בעינינו מפתח להצלחה בעולם של הגדולים. אך כשמגרש האימונים שלהם בדרך לביטוי עמדתם הופך להיות הבית שלנו - זו הנקודה בה אנו נשחקים ומגיעים אל נקודת שבירה.

הלוא זה רק טבעי. אורח החיים בחברה המודרנית עמוס ותובעני. תעצרו רגע ותתבוננו אל עבר הבוקר שהיה לכם היום. רק היום, עד שעה זו. האם לא עשיתם פעולות של שלושה אנשים לפחות? כנראה שכן. כזו היא עוגת חיינו, היא כוללת עבודה וילדים, בית זוגיות וגם סידורים, ועל הדרך יש לנו שלל תקלות בלתי צפויות, שגם בהן צריך לטפל. וכך לא פעם אנו מוצאים את עצמנו מגיעים אל סופו של היום עם רצון אחד ויחיד: לבהות מול מסך כלשהו בלי שאף אחד יפנה אלינו, ישאל אותנו, יבקש (שלא לומר ידרוש), יספר לנו ואפילו יצחיק אותנו. כלום. ריק. בהייה ריקה - זו קולה של הבקשה.

רגעים אלו, בהם אנו זקוקים לעצמנו, למעט התכנסות או קצת שקט = אלו הם הרגעים מעוררי האימה. שם לרוב פורצת אותה נקודת שבירה, ואנחנו מפחידים את הילדים - ואת עצמנו. אז איך תצליחו לעצור אותה מבעוד מועד? הנה מספר עצות מקלות:

1. הם לא כאן כדי לשבור אותנו

מטרתם של ילדינו היא לא לשבור אותנו. זו אינה משימתם ולא כל שכן רצונם, גם אם לעתים אנו יכולים לפרש כך את התנהגותם. דרכנו הם מתאמנים בלמידה על החיים.

2. הקשיבו לעצמכם

אנחנו כל כך חשובים, ולא פעם אנחנו שוכחים זאת. הקשיבו לעצמכם ונסו לזהות את הרגע שלפני ההתפרצות.

3. עצירה והטיה

כשאתם מזהים שאוטוטו לא תוכלו יותר לספוג, שהמיכל מלא - זה הזמן לעשות פעולת ריקון: פשוט תעצרו, תחתכו ותתנתקו מהאירוע. עוד רגע, עוד דקה, לא תשנה כהוא מה, היא רק יכולה לצמצם את הדרמה. קחו לכם מרחק, התנתקו מהסיטואציה ותרוקנו את המיכל לעבר משהו אחר: מחוץ לחלון, אל תוך הכיור. הכוונה היא לקחת כמה דקות - ולעבור אל העצה הבאה.

4. דיבור בקול פנימי

אמרו לעצמכם: "הוא לא עושה לי דווקא, הוא עושה את זה עבור עצמו". אם הורה מבין שהתנהגות ילדו היא לא נגדו אלא לגמרי בעד עצמו, קל יותר למלא את הריאות במלוא האוויר. יש לחמצן מקום להיכנס פנימה, כי אתם יוצאים ממצב של"הישרדות". התנהלות זו מאפשרת לפעול מתוך חשיבה ולא מתוך הגנה על מקומי, כבודי או רצוני שהילד יעשה כדברי.

5. דיבור בקול חיצוני

אחרי שעשיתם סדר בדברים, זה הזמן להוציא אותם החוצה, מאורגנים ומסודרים. בחרו את המילים המתאימות ותשתפו את הילד במה שקורה. הקפידו לתווך לו מה אפשרי ומה לא מבחינתכם בהתנהגות שלו.

6. הצטרפות לשם הובלה

כשאנחנו לא מלאי כעס, אנחנו יכולים לראות את האחר. כשאנחנו רואים את האחר הוא מרגיש שהוא לא לבד, שמבינים אותו. לעתים דווקא מהמקום הזה אפשר להוביל את הילד ולרתום אותו לשיתוף פעולה.

7. קבלת התפקיד ההורי שלנו

אני משערת שיהיו הורים שיאמרו לעצמם "נראה לך שבתוך הטירוף של היום אני יכול לעצור, לדבר ברוגע, לתת לו זמן לשתף פעולה? זה בכלל לא ריאלי. ולמה שלא יעשה משהו רק כי אני, ההורה שלו, אומר?". תשובתי לכך היא שכשיש לכם בעבודה אירוע בלתי צפוי, באג או בעיה, האם אתם לא עוצרים את הכל ומטפלים רק בה? האם אתם אינכם מכנסים ישיבת חרום? שולחים מייל בהול? עורכים שיחות טלפון ומנסים למצוא פתרונות להתגבר על המכשול? כן, אתם עוצרים כמעט הכל ומתייחסים ל"בעיה" כפרויקט שזקוק למענה. מובן שהילד שלנו הוא לא ה"בעיה", כי אם חוסר שיתוף הפעולה מצידו. וחוץ מזה, אם ילדיכם יציית לכם "על עיוור", כיצד הוא ילמד להקשיב לעצמו?

8. התפרצתם? זה לא סוף העולם

גם אם התפרצתם, נשברתם והותשתם - הסתכלו על התמונה הרחבה ותזכרו שנקודת השבירה היא רק מקרה אחד מתוך רבים בהם לא נשברנו, בהם יצאנו מרוצים מהתפקוד שלנו כהורים. והתפקוד שלנו לאורך זמן הוא זה שחשוב.