יחד אל הפסגה: "יצאתי לגלות מחדש את אחי"

לאחר יום ארוך של טיפוס מגיע הלילה, האוויר צלול וקר, ועננים רכים משייטים מסביבנו. אנחנו נמצאים במאהל הארעי שלנו, בגובה של כ-3000 מטר מעל פני הים, בלב הרי ההימלאיה. הרגליים כואבות מההליכה של הימים האחרונים, הנשימה קשה בגלל האוויר הדל בחמצן אבל הלב שמח - אפשר כבר להריח את הסוף.

הסבלים ההודיים שמלווים אותנו מכינים לנו ארוחת ערב פשוטה ומפנקת שאחריה אנחנו צוללים אל תוך שקי השינה באוהלים. ב-4 לפנות בוקר מתעוררים. שותים תה חם ומתוק, שמים פנסים על הראש ויוצאים אל הטיפוס האחרון. מרחוק אנחנו וודאי נראים כמו שובל ארוך של גחליליות הנע באיטיות על קו הרכס.

אסנת ואריה בשדה התעופה - יוצאים לדרך(צילום: רעואל קסל ואנוש קסל)

אני עומדת על הפסגה מחובקת עם אחי אריה ומתבוננת בהשתאות בנוף עוצר הנשימה. אריה מניח עליי ראש. הוא לא צריך להגיד מילה. אני יודעת שהוא מאושר. מסביבי עומדים עוד 11 צעירים ישראלים הלוקים תסמונת דאון מחובקים עם אחיהם "הרגילים", ולכולם בלי יוצא מהכלל מרוח חיוך גדול על השפתיים.

מאושרים בפסגה(צילום: רעואל קסל ואנוש קסל)

אח שלי גיבור

לפני כשנתיים יצא אנוש קסל יחד עם אחיו חנן הלוקה בתסמונת הדאון, לטיול תרמילאים בנפאל. אנוש חלם להעניק לחנן את האפשרות לחוות את חווית "הטיול הגדול" - אחת החווית הישראליות ביותר - למרות המוגבלות. אנוש לקח איתו מצלמת וידאו ותיעד את המסע המשותף.

מששב לארץ גילה להפתעתו שהיוזמה הפרטית שלו זוכה להתעניינות ציבורית ותקשורתית גדולה. בחודשים הבאים החלו לזרום אליו פניות רבות מצעירים נוספים שרצו גם הם לצאת עם אחיהם החולים בתסמונת הדאון לטיול דומה. אנוש חבר לאיתמר פלג, יזם בתחום הטיולים האתגריים בחו"ל, וכך נולד הפרויקט "אח שלי גיבור".

לגלות הזדמנויות משפחתיות חדשות(צילום: רעואל קסל ואנוש קסל)

כמו רבים אחרים גם אני נחשפתי לפרויקט הזה דרך אמצעי התקשורת ומיד ידעתי שאני חייבת לקחת בו חלק יחד עם אריה. חשבתי שזו הזדמנות חד פעמית עבורי להעניק לאריה את החוויה הזו, חוויה שלא יוכל לחוות בשום אופן אחר. אבל אל הרצון העז התלוו חששות כבדים. אריה הוא אח נפלא ואוהב, מלא שמחת חיים וחוש הומור והיחסים בינינו מצוינים, אך למרות זאת מעולם לא לקחתי על עצמי אתגר כה גדול: להיות איתו שבועיים ברציפות בהודו, בלי הורים או משפחה, רק אני והוא.

ידעתי שבפעם הראשונה בחיי כל האחריות תונח על כתפיי. אצטרך לדאוג לבדי לאריה 24 שעות ביממה שבעה ימים בשבוע. שאלות התרוצצו במוחי: איך הוא יעבור את הטיסה הראשונה שלו? איך אדאג שלא יאבד לי בסמטאות הצפופות של ניו דלהי? איך הוא יתמודד עם הנסיעות הארוכות, עם הצפצופים, עם התנאים הסניטריים הקשים, החושך וכמובן עם האתגר הפיזי הכרוך בטיפוס הרים באזור שמעטים התרמילאים ה"רגילים" שמגיעים אליו? וכל זה לפני שהזכרתי את מחלת הגבהים שהלוקים תסמונת הדאון נוטים לחוות בגבהים נמוכים יחסית.

אסנת ואריה בטיול של "אחרי צבא"(צילום: רעואל קסל ואנוש קסל)

כמעט שבועיים חלפו מאז שעזבנו את הארץ והנה אני עומדת כאן על הפסגה מחובקת עם אריה, שמה לב שכמעט כל מה שחששתי מפניו התגשם באופן כזה או אחר אצלנו או אצל זוג אחר מהמשלחת. הודו כמו הודו יודעת להגשים משאלות אבל גם לעמת אותך עם פחדיך וחולשותיך.

להתחבר לטבע(צילום: רעואל קסל ואנוש קסל)

אבל דווקא מתוך ההתמודדות הזו, ודווקא מתוך הפחדים והחששות, צמח משהו חדש ונפלא ביני לבין אריה, משהו שאף פעם לא היה לנו לפני כן. חיבור עמוק, אמיתי וייחודי רק לנו. חוויות משותפות שאף אחד אחר לא יבין. רגעים של בכי וצחוק וסיפוק אדיר בידיעה שאל הרגע הזה הגענו רק בגלל שהיינו יחד.

אסנת, אריה והפיל מאחור(צילום: רעואל קסל ואנוש קסל)

ברגע הזה, כשקרני השמש הראשונות מאירות את פניו המחייכות של אריה, דקה לפני שאנחנו מתחילים את הדרך הארוכה מהפסגה למטה בדרכינו לניו דלהי ומשם הביתה, אני פתאום מבינה שלא יצאתי למסע הזה רק כדי להעניק לאריה אחי הזדמנות לחוות חוויה שלא היה יכול לחוות בשום אופן אחר. יצאתי למסע הזה כדי לגלות מחדש את האח שלי ולהתמלא גאווה והודיה על כך שהעניק לי חוויה שלעולם לא הייתי יכולה לחוות בלעדיו.

המסע להודו של פרויקט "אח שלי גיבור" תועד על ידי הבמאי יונתן ניר ("הדולפין") והצלם יואב קליינמן ("18 קילו של אהבה") והסרט נמצא בשלבי עריכה ראשוניים.