נפולת של נרקיסים

הירידה מהארץ שהייתה פעם סיבה לבושה הפכה פתאום מקור לגאווה. רבים מאבירי המחאה האינטרנטית בנכר הם צעירים ישראלים ילידי שנות השמונים. בני "הדור האבוד" מאשימים את המדינה שעזבה אותם במקום לקחת אחריות על ביטויי הנרקיסיזם שלהם.

ילידי שנות השמונים המכונים גם "דור הפייסבוק" הפכו בכל העולם ליצורים שמרוכזים בעיקר בישבן של עצמם. במחקר מקיף ועדכני של אוניברסיטת מישיגן, שמבוסס על 14 אלף שאלוני אישיות והתפרסם לא מזמן, התברר שמשנת 2000 קיימת ירידה חדה מאוד במדד האמפתיה. המשמעות היא שברחבי הכפר הגלובלי נותנים צעירים עדיפות עליונה לצרכים שלהם ואטומים לצרכים של הזולת.

עוד טורים בנושא זה בערוץ הדעות של ynet:

לא נוח לי ברומא / נועה כהן

לא נעבור לברלין בגלל השואה? / ליש לי אבנר

אלכסנדרפלאץ פינת רוטשילד / טל לוי

פבל בקנדה, יורי באוסטרליה / איגור טלר

אדיו מילאנו, צ'או רעננה / ענת לוי

לבי בתל-אביב ואנוכי בניו ג'רזי / גיורא גריפל

גם אני ישראלי / אייל פילדסט

זו לא המדינה שבה גדלתי. דילמת המהגר / רועי סורק

מה קרה בשנות השמונים שעיצב דור שלם להיות מרוכז בעצמו? תיאורטיקנים בגישה הדינמית קושרים בין מצבי פינוק יתר בילדות לבין דפוסי תובענות בחיים הבוגרים. כמו כן הורים רבים שמו דגש על הישגים כתנאי לאהבה במקום על ערכים. הביצה המקומית שלנו, שמרעיפה פינוקים וחותרת למצוינות אינטלקטואלית, הצמיחה זן משובח של נרקיסים. הפיחות בערך הסולידריות החברתית מזוהה גם עם תופעת ההשתמטות מהצבא. פתאום דרשו המשתמטים הכרה כ"סרבני מצפון", והטלנטים ביקשו הכרה כשגרירים החדשים. כך פינו את מקומם הבושה והצניעות לזחיחות וליהירות. בהדרגה התחלפה התעניינות אותנטית במדינה בשאלה מה בעצם אשיג ממנה ואידיאלים התחלפו באינטרסים.

אותם צעירים לא עזבו אותנו חלילה. רק המדינה עזבה אותם והם חייבים להסביר לנו מהגלות את המצב פה כדי שנכשיר עבורם מדינה ראויה. נרקיסים יקרים, שימו לב, חלק מהמוחות אולי ברחו, אבל נשארו לנו מספיק כדי להבין בעצמנו את הליקויים פה. אנחנו זקוקים לקאמבקים, לא לטוקבקים. מבינים את הצרכים שלכם אבל מוטב שתרעד ידכם על המקלדת לפני שתשגרו הגיגים והטפות מוסר לשומרים על הגחלת. כעת, באותו היפוך בערכים, מבקשים מאיתנו להבין ללבכם ולדבר בזהירות כדי שחלילה לא תאבדו את הזיקה גם ליהדות. 

אנחנו נדרשים אפוא להיות אמפתים לקושי שלכם ולא להיפך. אתם מבקשים הזדהות עם המרחק מהחברים והמשפחה במקום להביע צער על שאתם לא נמצאים כדי לתמוך בהם. שמעתי געגועים רבים, לא שמעתי ביטויי אמפתיה מספיקים כלפי אותם הורים שנאלצים להכיר את הנכדים דרך הסקייפ. אתם מבקשים מאיתנו השכם והערב שנתייחס אליכם בחיבה והבנה "בלי תנאים" בדיוק כמו הוריכם. לעומת זאת, אתם מציבים לנו רף גבוה של תנאים כדי שאתם תקבלו אותנו.

באותה אטימות אתם מבקשים מהצעירים הנהדרים שבחרו להישאר כאן שיסדרו לכם מדינה שהולמת את מידותיכם וכישוריכם. ובינתיים, במקום להודות להם, אתם מחפשים ניחומים על שהבריחו אתכם.

לקראת השנה האזרחית, נבקש מהיורדים עלינו בתקשורת ובפייסבוק לנסות ולפתח רגישות רבה יותר כלפי אחרים. יש להם אולי אלפי חברים בפייסבוק, אבל הם לוקים בהבנה שחברות אמיתית מושתתת על סולדריות חברתית, על הערכה כלפי הצעירים המצוינים שבחרו להתמודד כאן עם הקשיים. מצטערים, קשה לנו להמטיר לייקים להגיגים כי אין לנו את הפריבילגיה שיש לעמים אחרים להאדיר רווחה כלכלית והדוניזם אינטלקטואלי על חשבון סולדיריות חברתית. תסתפקו בזה ואל תירקו לבאר שהעניקה לכם חיים.

ד"ר דפנה כצנלסון בנק, פסיכולוגית קלינית בכירה וד"ר לפילוסופיה בספרות עברית. מלמדת באוניברסיטת חיפה ובקריה האקדמית אונו.  

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il