כל מה שצריך בחיים זה ללחוץ Play

התמונה חקוקה בראשי. על הכיסא מונחים מכנסי שלושת רבעי אפורים-ירוקים, טי שירט לבנה, ונעלי "ואנס" שחורות נמוכות, כמו של הסקייטרים. הכנתי הכל בלילה, ללבוש בבוקר שלמחרת לבית ספר. אז, בקיץ של כיתה ח', רציתי להיראות כמו טופאק. ללכת לחטיבה עם חזה מורם, לאמץ את הגישה המרדנית שלו ולשים זין על העולם.

כיוון שלא יכולתי להגיע לשיעור בלי חולצה, וגם אף אחד לא היה מסכים לקעקע אותי בגיל 14, הייתי צריך להסתפק בבגדים שהכי הרגישו לי כמוהו, כמו השירים שלו, כמו ראפ בכלל. בפנים חשבתי שכשאלבש אותם, כל החברים בבית ספר יצליחו לחוש כמה אני מחובר למוזיקה ולמילים, למשחק.

הקול, האנרגיה, הדרמה, ההתבוננות בחיים ובמוות שאוחזים חזק גם בגיל 14 ובמרחק שנות אור. טופאק שאקור בשיר "Can't C Me"

שנות אור הפרידו, ועדיין, מפרידות בין חייו של הראפר הכריזמטי שנרצח ב-1996 (ועד היום לא תפסו את מי שעשה את זה), לבין אלה שלי. לפעמים בפנטזיות נדדתי לחיים קשים בשכונות העוני של ארצות הברית, במקומות בהם גדל טופאק, אבל האמת היא שאם היו זורקים אותי שם, הייתי בורח ורץ כמו הרוח, או לפחות מתקשר למשטרה שתבוא לאסוף אותי. זו היתה אחת הפעמים הראשונות שחוויתי בעוצמה גדולה את החיבור המיידי בין ההיפך המושלם שלי. הטקסטים והסיפורים היו כמו לעלילות מסרטים רחוקים, אבל קולו של טופאק, האנרגיה שלו, הדרמה, ההתבוננות האינסופית בחיים ובמוות, כל אלה אחזו חזק ולא שחררו.

באחד השירים של ההרכב הוותיק שלו, "D12", לאמינם יש משפט בו הוא מספר על רגעיו כנער מתבגר שמפתח אובססיה לראפ, "זה הרגיש כאילו אנחנו על קצבת סעד, אבל עשירים". זו המוזיקה לה הקשיב שגרמה לו להרגיש עשיר, למרות החיים הכל כך קשים והעניים שלו ושל משפחתו. לא הרבה שנים אחר כך, זו אותה התחושה שנתנה לו את הכוח לא לוותר, ולהפוך לראפר הגדול בעולם ולאחד מסיפורי הסינדרלה של כל הזמנים.

"זה הרגיש כאילו אנחנו על קצבת סעד, אבל עשירים". זו המוזיקה שמשנה הכל, אמינם ו-D12 בשיר "Revelation"

זו כוחה האמיתי של המוזיקה. של השירים, האלבומים או אפילו הגישות של האמנים. היכולת להפוך את החיים שלנו המאזינים מהקצה אל הקצה, מבלי שבפועל, באופן פיזי, הם ישתנו. את הצלילים והטקסטים, אנחנו יכולים להתאים לכל רגע אישי ופרטי שלנו, אמיתי או דמיוני. כך אני כבר מסתובב במרכזה ובדרומה של ארצות הברית כבר חודשים. הכל בגלל להקת הרוק "The Gaslight Anthem" והאלבום האחרון והמדהים שלה, "Handwritten".

שיריו וקולו של בריאן פאלון, הזמר הצעיר, מלא הקעקועים ובעל קול הוויסקי המעושן לא יוצא לי מהאוזניים. במציאות השירים מתנגנים באוזניות בבוקר באוטובוס, בדרך לעבודה, ברגל בסידורים ממקום למקום, או בלילות השקטים בלילה על הספה, אחרי שכולם כבר ישנים בבית. אבל בדמיון אני נוסע באוטו ישן וקטן באמריקה, קפוא בחוץ.

להקת "The Gaslight Anthem" בשיר "Here Comes My Man"

לפעמים יש לי מרחק ענק לעבור כדי להגיע בזמן הביתה לבוקר חג המולד ולתת לילדים שלי את המתנות שקניתי. מדי פעם אני חייב לעצור לקנות קפה שחור אמריקני, לשתות ולקוות לטוב. לפעמים המשפחה שלי יחד איתי, אנחנו עוברים דירה ונאלצים לעשות זאת באוטו, מצד אחד של ארצות הברית לשני, בלילות אנחנו עוצרים בפונדקי דרכים, גם שם שותים קפה, ומזמינים מגדלים של פנקייקים לילדים.

מוזיקה בונה. רבים מאיתנו אוהבים להתרפק על הנוסטלגיה ולהיזכר ברגעים משני חיים ובמוזיקה שהיתה לפסקול שלהם. לשירים שהיו מתנגנים בבית, לאלה שהתנגנו בנשיקה הראשונה, בסקס הראשון, בפעם הראשונה שהחבורה גילתה יחד את הלהקה האהובה עליה. אלו הצלילים שעוזרים לנו להיזכר טוב יותר ברגעים המכוננים בחיינו.

אבל לפעמים, מבלי לשים לב הם נאספים, מחזקים אותנו ומכוונים אותו להחלטות חשובות בחיים, עוברים טרנספורמציה מהאישי אל הקהילתי, מתווספים להארד דיסק שקיים אצלנו במוח - ובלב ואוטומטית יוצאים אל העולם כשצריך להעביר אותן הלאה. כשצריך לספר סיפור, להכיר לאחרים את השירים הכי טובים שהם עוד לא שמעו, להרים את המצב רוח במסיבה, להיות נושא לשיחה של שעות על גבי שעות בארוחת ערב שהופכת לילה ללבן, לגלות את המוזיקה ולאהוב אותה, או לשנוא אותה נורא.

להקת "Deftones" בשיר "Change"

יכול להיות שזה עניין גנטי, שככה אנחנו בנויים. שזו האחריות הבסיסית שלנו להעביר את המוזיקה הלאה בכל דרך, גם אם אנחנו לא מעוניינים בכך. עד היום אני ו-א' משוכנעים שרק בגללנו כל אזור השרון הכיר את סגנון הנו-מטאל בשעת אמת, אי שם בסוף שנות התשעים. שרק בגללנו, והאהבה הגדולה שלנו למוזיקה, החדשות התגלגלו במהירות וכל הצעירים ברדיוס של קילומטרים גילו והתאהבו בלהקות כמו "קורן", "דפטונס" ו"אינקיובס". והיום, מהרגע של לזרוק לינק לשיר ביוטיוב בדף הפייסבוק ועד הפגישה הממשית בין אדם לאדם, כל רגע פצפון שכזה, באופן רנדומלי לחלוטין, יכול לשנות לנו את החיים, וגם לדורות הבאים.

בשבועות האחרונים אנחנו שומעים בבית תקליט ויניל בשם "עוד פרפר נחמד", אוסף שירים מהסדרה האגדית, שני במספר שיצא מבית הערוץ הראשון בימים ההם. אשתי הצילה את התקליט מהארונות בבית ילדותה. הבת שלנו בת השלוש אוהבת את השירים מעומק ליבה, אבל אכזבה קטנה חכתה לה כשהחלנו לנגן את התקליט: על גבו, ליד התמונות של בץ, אוזה ועוזי חיטמן מופיעה רשימת השירים, בה מופיע גם "כך נולד הצבע" שאולי מוכר יותר בשמו "התגלגלו לו לו לו לו". באופן מפתיע, השיר עצמו - אולי האהוב עליה מכל שירי התוכנית - לא מופיע בתקליט. ככה יצא, פ'אק בייצור. בכל פעם שהקשבנו לתקליט בזמן האחרון, גם עלה הזיכרון שדווקא השיר שהיא הכי אוהבת - חסר.

באמצע היום, הצבע האדום, פגש ברחוב בצבע הצהוב - וברגע קטן, שינה את חייו. "כך נולד הצבע", מתוך "פרפר נחמד"

השבוע, ממש בתחילת כתיבת מילים אלה, השקיתי עציצים מרפסת. "ראיתי שיש לך תקליטים שם", קרא לי איש, אולי בשנות השישים לחייו שעבר ברחוב והציץ אל הבית דרך דלתות הסלון הפתוחות. "כן", השבתי, קצת לא בטוח בפנייתו. "אתה רוצה עוד?", הוא שאל. "אה... תמיד", אמרתי. "אני אביא לך", הוא הצהיר, הסתובב והמשיך בדרכו. אמרתי "תודה רבה" בהיסוס רב, אולי הוא אפילו לא שמע אותי.

בלילה, בערך בחצות, אשתי סיפרה שמישהו השאיר שתי שקיות גדולות על השולחן במרפסת. פתחתי את הדלתות וראיתי אותם שם, שתי חבילות ענקיות של תקליטים ישנים. היו שם הרבה קלאסיקות ישראליות, כמה פסקולים ותקליטי ילדים רבים. וכן, גם "עוד פרפר נחמד", בדיוק כמו שלנו יש, ובמצב מושלם. בשניות הגעתי אל הפטיפון כדי לגלות שהתקליט הזה, שהגיע לידי בדרך כל כך מפתיעה, כולל את השיר האבוד, "כך נולד הצבע".

בבוקר סיפרתי לבת שלי את השתלשלות האירועים, והפתעתי אותה עם התקליט החדש, גדול ומלא בצבעים, עם השיר החדש שכל כך היה חסר לה. האושר, כמובן, היה גדול מהחיים. כבר כמה ימים עברו ועוד לא ראיתי שוב את האיש ברחוב, הוא אפילו לא אמר את שמו או אם הוא בכלל גר בשכונה. אולי הוא קורא עכשיו, והמילים יגרמו לו לחזור. אם כן, אכין לשנינו כוס קפה ונשב במרפסת. הוא יוכל להיזכר ברגעים בהם קנה או שניתנו לו התקליטים, בטוח שמאחוריהם מסתתרים חיים שלמים. ואני אספר לו על כל המוזיקה שאני אוהב.