בין שני עולמות: יהודיה ומוסלמית עושות שלום

המרחק הפיזי בין הבית שלי לזה של הבנות בקבוצת הכדורגל בה אנחנו משחקות יחד לא עולה על 15 דקות, אך בפועל מדובר במרחק גדול מאד - אני יהודיה והן ערביות.

בשלוש השנים האחרונות אני משתייכת לפרוייקט הכדורגל של מרכז פרס לשלום. במהלך הפרוייקט הפכתי לשחקניות כדורגל של ממש - לבשנו מדים חדישים, מתחנו את הגרביים עד גובה הברך והתאמנו במגרש לפי התפקידים שחילקו לנו. פעם בחודש נפגשנו עם הקבוצה התאומה שלנו שהתאמנה לא רחוק מאיתנו.

בנות הקבוצה הגיעו מהכפרים השכנים עין ראפה ועין נקובה. כאמור, המרחק מהבית שלי בנסיעה לביתן קצר, אך בפועל הוא גדול מאוד. כולנו, אמנם, מתגוררות במרחק נגיעה זו מזו, אך מעולם לא היינו אמורות להיפגש. אנחנו הולכות לבתי ספר שונים, הולכות בנפרד לקניות, מרכלות בנפרד וחיות כל אחת בעולם משלה. בסיטואציה כזאת קל מאוד לפתח דעות קדומות על הצד שלא מכירים. פתאום הבנות המוסלמיות נראו לי מפחידות, לא האמנתי שנהיה חברות יום אחד. אבל זה קרה.

במסגרת הפרוייקט אנחנו נפגשות פעם בחודש, הקבוצות מתערבבות ומלבד אימון כדורגל, אנחנו גם לומדות ערבית ועברית ומשלבות פעילויות תרבות נוספות כמו ריקוד למשל. בשבוע האחרון ניתנה לי ההזדמנות להראות לעולם את מה שאני חווה בפרוייקט - יצאתי לדרום אפריקה במסגרת משלחת של שמונה בנות.

ללמוד מאחרים ולתת תקווה לעתיד

דרום אפריקה, ארץ שעברה טלטלה חזקה ב-20 השנים האחרונות ומבינה כעת את מה שעבורנו נראה בלתי אפשרי. במשלחת ניסינו לקחת השראה ותקווה להמשך מהשינוי הגדול שהצליחו לחולל במדינה, ובו בזמן לתת השראה מהסיפור האישי והשונה של הפרויקט שלנו.

במהלך השבוע התארחנו אצל הקהילה היהודית ביוהנסבורג וביקרנו בבית הכנסת בו ביקר נלסון מנדלה, ביקרנו במסגד הגדול ביותר באפריקה, הגענו לשכונות עוני מחד ולשכונות העשירות מאידך, והבנו את הפערים העצומים בין העוני והעושר במדינה. למרות שאנחנו לא שחקניות כדורגל של ממש, עלינו לשחק כקבוצה מאוחדת, החיבור בינינו התהלך כקסם בין שאר הקבוצות בטורניר הדו-קיום.

ילדות בנות גילנו מבתי ספר עשירים שרואים רק בסרטים מצטרפות איתנו לריקוד קבוצתי עם בנות אשר מגיעות משכונת העוני הקרובה. לפתע אין יהודיות ומוסלמיות, אין שחור ולבן, עשירה או עניה, יש מעגל רוקד ושמח שזז לצלילי התופים האפריקיים. לכל נציגי התקשורת המקומית שהתהלכו סביב עניתי בשמחה על השאלות ואף התפלאתי על פליאתם - הרי אנשים הם אנשים, לכן אין טעם בלשאול אותי על הרגשתי לשחק עם נערה מוסלמית, היא לא שונה ממני, האמת שבגלל הדימיון הרב בינינו אנחנו חברות טובות. כל כך טובות עד כדי לומר אפילו אחיות.

כמו משפחה - קבוצת הבנות בדרום אפריקה(צילום: אסתי סלומון)

באחד מימי הטורניר צוין העיד-אל-אתחא, הבנות המוסלמיות, שרגילות להיות בקרבת המשפחה בחג, נראו שבריריות ועצובות, לא היה לי ספק שנצליח לשפר את הרגשתן. בחיבוק ובמילים חמות הבהרנו להם שאם בחג זה נמצאים עם המשפחה, אנחנו המשפחה שלהן בדרום אפריקה, ולכן במקום להזיל דמעות מיותרות כדאי שנחגוג כולנו ביחד.

נרתמנו למשימה כולן יחד, בעזרת חומרי יצירה יצרנו שלטי חג שמח בערבית, עברית ואנגלית. בהגיענו לטורניר תלינו את השלטים כתפאורה לצד כל מגרש. הטורניר המדובר התרחש ביום הזכרון ליצחק רבין. מכיוון שאורגן על ידי השליחים היהודים של הסוכנות היהודית, הטורניר נקרא טורניר יום הזכרון ליצחק רבין.

כך הלכה למעשה, 18 שנים אחרי הירצחו, הצלחנו גם אנחנו להעביר מסר של דו קיום אזורי. אני מקווה כי הדבר הגדול והמיוחד שאנשים מייחסים לפרוייקט ולמשלחת יהפוך עבורם לדבר קטן ושולי מיד לאחר שידבקו בו גם הם. נסו לתת הזדמנות שווה לאנשים אותם אתם לא מכירים לפני שאתם שופטים אותם לחומרה, כך גם אתם תוכלו להנות ממשחק כדורגל מעורב, ריקוד משותף ומנסיעה למשלחת בדרום אפריקה באותה המידה.

• בימים אלו שבה ארצה מדרום אפריקה קבוצת כדורגל המונה 4 נערות יהודיות ו-4 נערות ערביות בגילאים 16-18 ומאמנם, שהשתתפו במשחקי ראווה לציבור המקומי והקהילה היהודית בערים יוהנסבורג וקייפטאון. המשלחת הינה בתמיכת מרכז פרס לשלום ובשיתוף עם שליחי הסוכנות היהודית בדרום אפריקה וזאת במטרה לעודד דו-קיום והבנה משותפת דרך משחקי הכדורגל בהשתתפות נערות משני צדדי הסכסוך. הפרויקט נתמך על ידי הפדרציה היהודית של וושינגטון, שותפות 2000, מטה יהודה והקרן של ריאל מדריד.