"רציתי להפוך את ספרות המתח השבדית"

"בעיקרון, רציתי להפוך על פיה את ספרות המתח השבדית המסורתית", הוא מסביר בשיחה עמו. "זה לא שספרי מתח שבדים לא טובים - זה פשוט שהם דומים מאוד זה לזה. אתה מתחיל עם רצח, ואז החוקר המשטרתי מגיע ופותח את התעלומה. רציתי לעשות משהו אחר".

"כסף קל". מתוך טרילוגיית עולם הפשע על זירותיו השונות

אותו "משהו אחר" מאפשר ללפידוס להעצים את הפרספקטיבה המוסרית, ולעמת את הקורא באופן חזק יותר עם הסוגיות המוסריות והחברתיות העולות מסיפור המעשה. ספרו הראשון שתורגם עתה לעברית, "כסף קל" (תרגמה מאנגלית יסמין קלין, הוצאת כנרת זמורה-ביתן), הוא הפותח את טרילוגיית "שטוקהולם נואר", ובו מיטיב לפידוס לשרטט דיוקן של עולם הפשע על זירותיו השונות, יחד עם הדמויות המאכלסות אותו והאופן שבו גורלות מצטלבים ומובילים לאלימות.

הטריגר לכתיבת הספר היה מקרה של שלושה פושעים שהורשעו בשוד מזוין שלפידוס היה עד לו, ובעיניו השופט לא הבין את חייהם, ואת העובדה שהפשיעה היא הדרך היחידה שלהם לשרוד. מקרה זה, וכן היכרותו של לפידוס עם פושעים ועם נסיבות חייהם עוררו בו השראה לספר דרך רומן מתח את מאחורי הקלעים של אותם דמויות, ולחשוף את שורשי ומקורות הפשע שהם מבצעים.

לשבור שורות בשבדיה

ב"כסף קל" אנו מתוודעים ליו, סטודנט המתקשה לשמור על תדמית הולמת בחוג הבליינים העשירים שאיתם הוא מתרועע. מתוך מצוקה כלכלית הוא מתחיל לסחור בסמים. במקביל, סוחר סמים צעיר ממוצא לטיני בשם חורחה, בורח מהכלא ונחוש לנקום באלו שהובילו למאסרו. עד מהרה מוצא עצמו יו במערכת כוחות סבוכה הכוללת את חורחה, שרירן שעובד עבור ראש המאפיה היוגוסלבית, לצד שאר דמויות מעולם הפשע, שבו הכלל הראשון הוא שאסור לך לסמוך על אף אחד פרט לעצמך.

"שטוקהולם שאני מתוודע אליה היא שטוקהולם שלעולם לא תראה במדריכי התיירות", הוא מספר. "בעיר אתה יכול לרדוף אחר חלומותיך ואתה גם יכול להיות אנונימי. אתה פוגע במישהו, אתה גונב ממישהו, אבל הסיכון שתפגוש את הקורבן בשנית הוא קטן מאוד. בנוסף, בערים הגדולים הגבולות בין העשירים והעניים הם דקים. עבורי, 'כסף קל' הוא בעצם סיפור על בני אדם. בעיקרון, בכל ספרי בלשים ומתח טובים יש תמה פסיכולוגית: מיהו הפושע? מדוע הוא ביצע את הפשע? אבל ללא הבנה עמוקה ואמיתית של הדמויות המעורבות, הסיפור יישאר בגדר כביש שטוח".

האם היית קורא נלהב של מותחנים לפני שהתחלת לכתוב?

"קראתי יצירות של מיטב סופרי המתח השבדים כסטיג לרסון והנינג מנקל. אולם הוקסמתי באמת כשהתחלתי לקרוא רומנים אמריקנים: ג'יימס אלרוי, דניס להאוף, וכן הקלאסיים - ריימונד צ'אנדלר, רוס מק'דונלד, ואחרים. הם פשוט הדהימו אותי לגמרי. אני זוכר שקראתי ספר של ג'יימס אלרוי (מחבר "סודות אל.איי") בזמן חופשה בקרואטיה, ולא יכולתי להפסיק. ישבתי על צוק בים והקראתי דף אחר דף בקול רם לאשתי. זה היה פשוט פנטסטי".

"נערה עם קעקוע דרקון" שברא סטינג לרסון. פתח את העולם לשבדיה

לאור הערצתו של לפידוס את אלרוי, הוא ודאי התרגש מאוד כשהאחרון כתב על ספר הביכורים שלו: "סוף סוף מותחן אירופאי שעומד בשורה אחת עם סטיג לרסון. עולם חדש ופרוע של פשע, כתוב להפליא, מותחן עם קצב מטורף". לא בכדי מוזכר לרסון פעמים רבות כל כך. "טרילוגיית מילניום" שכתב (על הנערה עם קעקוע הדרקון, כמובן) הפכה ללהיט בינלאומי חסר תקדים, ובמידה רבה גילתה לעולם את ספרות המתח הסקנדינבית.

"חלק מההצלחה של המותחנים הסקנדינבים היא באמת בזכותו של לרסון", מבאר לפידוס. "אבל זה לא היה מחזיק לולא כוח המשיכה העיקרי, לדעתי, של הסוגה הזו והוא הביקורת החברתית המרתקת המצויה בספרים. עבורי, באופן אישי, ההצלחה של המותחנים היא כמו מטבע שלו שני צדדים. זה מבורך כיוון שהעולם פותח את דלתותיו בפניך, אבל זאת קללה משום שסגנון הכתיבה שלי הוא מאוד לא טיפוסי לכתיבת הרומנים הסקנדינביים".

לקללה כמו זו של לפידוס כל סופר היה מייחל: "כסף קל" תורגם ליותר משלושים שפות, הפך לרב-מכר ואף עובד לסרט שבדי מצליח, שהפצתו בארצות הברית נעשתה בתמיכתו של מרטין סקוסזה, ובימים אלו עובדים גם על גרסה אמריקנית לסרט. גם ספריו הנוספים זוכים להצלחה רבה, ומלבד הטרילוגיה שכתב הוא פרסם גם רומן גרפי, נובלה וקובץ סיפורים קצרים.

מה חשבת על העיבוד הקולנועי של הספר?

"בהתחלה הייתי מפוחד עד אימה. נתבקשתי למסור את התינוק שלי לאנשים שאני לא כל כך מכיר. משום שאני עורך דין ניהלתי את המשא ומתן על עסקת הסרט בעצמי, ושתלתי כמוסת מוות אמיתית בתוך ההסכם: אם לא אהיה מרוצה מהתוצאה הסופית, הם לא יורשו לקרוא לסרט 'כסף קל' או להשתמש בשמי בכל צורה שהיא. בסופו של דבר, הייתי מרוצה מאוד מהסרט. אני חושב שהם הצליחו ללכוד את מה שהיה חשוב עבורי, ולשמור על תחושה של אותנטיות".

איזו דמות ב"כסף קל" היא המועדפת עליך?

"אין לי דמות מועדפת. אני אוהב את כולן. ובכולן יש משהו ממני. בהתחלה חשבתי שהם פושעים מטורפים, אבל אחרי זמן מה, הם הפכו להיות חברים טובים שלי. אנשים רבים בשבדיה מעוניינים לקשר אותי לאחת מהן, אבל אני מסרב. הדמויות כולן מציגות קולאז' של אנשים שפגשתי ואת עצמי".

בשונה מסופרים רבים שזנחו את עבודתם הקודמת לאור ההצלחה, לפידוס עדיין משמש כעורך דין פלילי. ייתכן ויש בכך הכרח עבורו כדי להוסיף ולכתוב על עולם הפשע, אותו הוא מכיר מקרוב. "יש לי זמן מועט במהלך היום להקדיש לכתיבה. אבל יחד עם זאת, עבודתי גמישה דיה כך שאם אני לא בבית המשפט - אני כותב. אני גם כותב בלילות. אני לרוב מתחיל במספר דמויות וסצנות שאני מרגיש צורך לתאר אותן. בדרך כלל אני שואב השראה מעבודתי, כלומר, מהרחובות האמיתיים של שטוקהולם. לאחר מכן אני מתחיל לפתח את התוכנית של העלילה, אבל לתוכנית הזאת אין סוף ברור, והיא גמישה מאוד".

מה הפרויקט הבא שלך?

"אני עובד על רומן שיתפרסם בשנה הבאה. הסיפור הוא על בחור שנכלא למשך שמונה שנים, וכשהוא משתחרר הוא לא מצליח להשיג עבודה. החברים הישנים שלו מנסים לגרור אותו בחזרה לאורח החיים הקודם, בחזרה לפשיעה. אחרי זמן מה, הוא מקבל הצעת עבודה: למצוא אדם נעדר. יותר מזה לא יהיה נכון לספר".

המעוניינים לנסות ולדלות פרטים נוספים על ספרו הבא יוכלו לעשות זאת בעת

ביקורו הקרוב של לפידוס בישראל. הוא ישתתף בשני אירועים, ב-3 לנובמבר בסינמטק תל-אביב (שם יוקרן העיבוד הקולנועי של הרומן), וב-4 לנובמבר במפגש עם קוראים בשיתוף עם סופר המתח המקומי ליעד שהם, בסניף "צומת ספרים" בנמל תל אביב, ובזוהי לא הפעם הראשונה שלפידוס מבקר בישראל. לאמיתו של דבר, ההיסטוריה הפרטית שלו קשורה מאוד לכאן.

"הגעתי לישראל למשך שנה אחת לאחר שסיימתי את בית הספר התיכון. שהיתי כמתנדב באשקלון, ולימדתי אנגלית בעיקר ילדי מהגרים. בנוסף, למדתי במקום שנקרא 'מכון למדריכי חוץ לארץ', במטרה לעבוד כמדריך נוער בשבדיה. התקופה הזאת עיצבה את הקשר שלי עם ישראל לנצח, ומאז הקפדתי לחזור לפחות פעם אחת בשנה. לפני כמה שנים הגעתי יחד עם משפחתי לביקור של שלושה חודשים", הוא מוסיף.

"ישבתי בגן מאיר בתל-אביב וכתבתי את ספרי השלישי, אשתי לקחה שיעורים באולפן, ואת שעות אחר הצהריים שלנו בילינו על החוף. אני אוהב במיוחד את חוף גורדון ואת מסעדת הסושי ברחוב בוגרשוב. אני אוהב את הדופק והאנרגיה של ישראל", מסביר לפידוס את חיבתו למקום. "אלו גם הדברים שלעתים יכולים לגרום לתדהמה מסוימת. אני זוכר ששבנו לשבדיה אחרי שלושה חודשים, צעדנו בשדה התעופה של שטוקהולם ואמרנו זה לזו: "אה. אז ככה נשמע שקט".