מצמצמים פערים: חינוך לעתיד טוב יותר

כל מי שעוסק בחינוך יודע שבתחום הזה, גם אם שתלת ברוחב לב, הפירות לא יצמחו תוך יום. לדרוש מילדים להישאר עד שש אחר הצהריים ארבע פעמים בשבוע, כשגם בחופשים אנחנו לא נותנים להם מנוח, זה לא מעט. כשהם צעירים הם עוד לא יכולים להרחיק ראות בשביל להבין את התועלת בכך וכשהם כבר גדולים, הפיתויים בחוץ, עם החבר'ה, עצומים. אבל הם כאן, שבוע אחר שבוע ושנה אחר שנה. ביחד - הורים, מדריכים, תלמידים, יצרנו תלכיד מצוין שהולך קדימה כבר שש שנים ודוחף כל ילד לפסגה שהוא רוצה לכבוש.

כבר שש שנים שאני מתנדב בעמותת חינוך לפסגות ולא נראה שיצליחו להזיז אותי מכאן בקרוב. קוראים לי ארז, בן 28, סטודנט לרפואה בטכניון. כשהשתחררתי מהצבא ב-2007, חיפשתי משהו מעט שונה לעשות. מודעה בלוח דרושים הובילו אותי אל אליעד ויסמין שרצו לפתוח מרכז בנתניה, כחלק מעמותת "חינוך לפסגות". המרכז שהקמנו יחד נמצא בבית הספר שבו אני למדתי, כשהייתי תלמיד.

העמותה המלווה תלמידים מהפריפריה החברתית גיאוגרפית של מדינת ישראל במטרה להביא לצמצום הפערים החברתיים. הדבר שמשך אותי לעמותה הוא החזון שלה שמצהיר שאנחנו כאן לאורך זמן. יש הרבה עמותות נהדרות שעוסקות בחינוך אבל לא הרבה שמוכנות להצהיר בפני ההורים שילווה את הילד מכיתה ג' ועד שיגיע לצבא. הילדים שהכרתי אז, כשרק התחלתי, היו בכיתה ה' והיום הם בכיתה י"ב. זה מסע מרתק עבורי ועבורם גם יחד.

זה לא פשוט להיות סטודנט שבין היתר גם עובד למחייתו, ולהמשיך להגיע למרכז. בכל שנה הלימודים יותר תובעניים, הנסיעות יותר ארוכות והאירועים במרכז איכשהו מוצאים את עצמם נופלים כל שנה על המבחן הגדול. בכל שנה אתה אומר לעצמך שכנראה השנה תהיה אחרונה. אבל כמו כל מכור אתה מבין שזה פשוט לא אפשרי. עבורי זו תהיה השנה השישית במרכז, ואיתי עוד מכורים, מדריכים אחרים, שימשיכו גם הם שנה אחרי שנה. את האהבה והסיפוק שאתה מקבל במקום הזה, יהיה קשה למצוא במקום אחר.

השנה כתבנו תכנית לימודים ארצית בנושא רפואה שמטרתה לחשוף את החניכים למדע הרפואה, החידושים, הטכנולוגיה והסוגיות האתיות הייחודיות לנושא זה. במקביל לתכנית זו יש עוד אין ספור תכניות, פעילויות, שיעורי העשרה, טיולים ומפגשים מיוחדים שמטרתם להעשיר ולבנות את הילדים הללו.

אני זוכר שפגשתי לראשונה את שכבת ה', אחד הדברים הראשונים ששאלתי אותם זה מה הם רוצים לעשות כשיהיו גדולים. להרבה ילדים לא הייתה תשובה. לשאלה מה הם רוצים לעשות בצבא, רוב הבנות הגיבו בבוז, "מה כבר אהיה? עוד פקידה?". ברוב המשפחות נדיר היה למצוא הורים או אחים גדולים אשר המשיכו לאקדמיה, והגשימו את שאיפותיהם, אפילו לחלום הלאה הפכה להיות פעולה המנותקת מהמציאות.

הילדים האלה שבמשך שנים פגשו מאות סטודנטים, מדענים, אנשי רוח, אנשי תעשיה אשר כל אחד שיתף קצת מן העולם שלו, היום במידה ותשאלו אותם, יגידו שהם רוצים להיות ביחידות מובחרות, טייסים, רופאים, מהנדסים ובכלל אזרחים תורמים למדינה ולקהילה בה הם חיים. אחרי הדרך הארוכה והקשה שהם עשו, אפשר לסמוך עליהם שיעמדו בזה.