אפל הוא העולם של לאבקראפט

"חסד שאין שני לו מנע מן השכל האנושי את היכולת לקשור בין הבנותיו. אנו שוכנים באי שאנן של בערות. ים שחור סוגר עלינו מאופק עד אופק, ואנו לא נועדנו להפליג הרחק", כך נפתח "קריאתו של קת'ולהו", אחד משני ספרי הקאלט של סופר האימה האמריקני, הווארד פיליפס לאבקראפט, שראו אור לאחרונה בעברית. השני הוא "הצל מעל אינסמאות'". שני הספרים כמו משלימים אחד את השני, ואולי למעשה הם אותו סיפור, כי אצל לאבקרפט הכל אותו סיפור, והעולם שלנו הוא בהחלט לא כפי שהוא נראה.

ליד החיים הרגילים, בסמוך המציאות, קיימים יצורים שגופם כמעט אנושי, אבל ראשיהם כשל דגים - מעין יצורי כלאיים אמפיביים, החיים גם בים וגם ביבשה, ובאים עלינו לכלותינו. זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה (אם זה כבר לא קורה ממש ברגעים אלו) מה שגורם לכולם לסגוד ליישות על אפלה הנקראת קת'ולהו. מדובר באל ענק ומרושע, שמוצאו כנראה מהכוכבים, והוא מת מזה זמן רב, אך רק אורב בלב ים כדי לקום לתחייה, במן אפוקליפטיות מצמיתה. בינתיים הוא מתקשר עם ישויות אנושיות אקראיות, ומכריח אותן לבצע פעילויות אכזריות שיחזירו אותו לחיים.

ספרו של לאבקראפט. זכה לעדנה אחרי מותו

הווארד פיליפס לאבקרפט (1890- 1937) האמריקני, נחשב אולי יחד עם אדגר אלן פו וסטיבן קינג לגדול סופרי האימה. בחייו הוא לא זכה לעדנה רבה עם יצירתו, וסבל לא פעם מלעגם של מבקרים, אלו שכלל טרחו להתייחס ליצירתו, ונאלץ לחיות לא פעם בתנאי דוחק, עד שמת בגיל 47 מסרטן. לאחר מותו המציאות השתנתה. חורחה לאיס בורחס הקדיש לו אחד מסיפוריו, ועם הזמן חלה הסכמה בקרב רבים על חשיבותו, בזכות כך שנטע את האימה בלב הפרבר האמריקני, ובמידה מסוימת ניתן לומר כי כל הערפדים ואנשי הזאב והשדים, שהיום כבר הפכו לחלק מהמיינסטרים התרבותי, חבים לו חוב גדול. בלעדיו זה לא היה קורה.

ביקור בעיירת רפאים 

קל מאוד לפטור את יצירתו של לאבקראפט כאיזה טראש גותי בלתי מזיק או כבידור הנכתב בידי סאדיסט, כי לאבקרפאט, ואפשר לחוש זאת משני הטקסטים, נדמה כי נהנה להתפלש בכל מה שרקוב, מצחין, אפל ומרושע. והוא עושה זאת תוך כדי מלאכת מחשבת פיגורטיבית, ובמידה לא מבוטלת של כישרון, המוצא את ביטויו בעיקר בתיאורי הנוף הכהים והמצמררים כגון: "ובוססו בדממה ביערות האיומים, בינות לברושים שהבוקר אינו זורח עליהם לעולם. שורשים מעוותים וטחב ספרדי שהשתלשל מהעצים בלולאות חנק צרו עליהם מכאן ומכאן, וכל תל אבנים אזוביות או שבר קיר מרקיב שנקרו בדרכם, שריד למעונות שהחולי השתכן בין כתליהם, חברו לעצים נעווי צורה ולקרחות מוכות פטרת".

הקידמה תביא עלינו את הכיליון, כך על פי לאבקראפט

אבל אצל לאבקראפט יש הרבה מעבר לכך. כי מאחורי אותה בידוריות טראשית, קיים ביצירות שלו דבר הנוגע באיזה עצב חי, באימה מהלא מוכר, במוזנח, בפגאני. אבל יש גם תפיסת עולם שעומדת מאחורי הסיפורים, מלבד תפקידו של האדם בעולם - להיות פסיבי ובור מבחירה. בעלילותיו, לאבקראפט יוצא נגד ערכים של נאורות וקדמה וכן נגד חקר מדעי, וגם נגד הומניזם (האיש היה גזען לא קטן, כך טוענים מקטרגיו, עד לכדי אנטישמיות, אם כי היה נשוי ליהודייה).

מבחינת הכותב, החיים גדולים מדי עבור המוח האנושי, ואולי יש לנו את המדע - אבל דווקא המדע, ולצדו הקידמה והאמונה בה - הם שימוטט אותנו, הם אלו שיביאו עלינו את כליוננו. ואין תיקון, לא לקידמה, ולא למצבו של האדם. מבחינתו, אנשים חיים בתוך פסימיות אינהרנטית, שאין בסופה שום גאולה.

ללא קמצוץ של קתרזיס

לכן לקרוא את לאבקרפט זו לא חוויה נעימה: היא לא מרגשת אותנו לרגע, אלא גורמת לנו אי-נעימות. אם כי לפעמים, עבור נפשות מחוספסות, יש לא מעט קטעים שמרוב שהם גדושים באימה - הם פשוט מבדחים. יחד עם זאת, לחוסר גאולה או לאפשרות תיקון יש מחיר ספרותי מסוים, ונדמה כי יש אלמנט מעט משותק ומסורס במבנה העלילתי של שני הספרים.

אולי כי אין בהם אפילו קמצוץ קלוש של קתרזיס. אין כאן טוב שיוצא כנגד הרע,

יש סטטיות של רוע ואופל, הן בתחילת הסיפורים והן בסוף הסיפורים. אבל שום דבר מהותי לא משתנה, פרט לעובדה שהגיבורים מגלים שהמציאות אכן עולה על כל דמיון נוראי. לכן אפשר להבין קוראים שיעדיפו לא להיכנס פנימה - כפי שיעדיפו לא לדעת כמה אפל הוא העולם.

אבל למרות כל זאת, הטקסטים האלו יכולים לחדור את המעטה הציני, המבודח והמחוספס שלנו. אפשר לבחון זאת בפעם הבאה שאנו מביטים מעל הים, או יתרה מכך - מסתכלים בשונית כלשהי. מדובר כמובן בשעות הלילה. מי שלא תבזיק במוחו מחשבה לאבקרפטית כלשהי, הוא כנראה מחוסן מפניו. אצל אלו שהחיידק כבר מקנן בהם, רק קת'ולהו יכול להושיע אותם. לכן בעצם, אף אחד לא יכול להושיע אותם.

"קריאתו של קת'ולהו/ הצל מעל אינסמאות'", מאת הווארד פיליפס לאבקראפט. מאנגלית: עודד וולקשטיין, הוצאת פרדס. 374 עמ'.