ערי הפיתוח התקלקלו בגלל תכנון יתר

איך הייתם מתכננים את עיר העתיד האידיאלית? העיר המושלמת. האם התחבורה תנוע על גשרים למעלה? אולי מתחת לאדמה; בצורה של רכבות תחתיות? התושבים ילכו בין בתי קפה לערוגות פרחים? כמה מקום ניתן לזוגות צעירים וכמה  מקום ניתן לעשירים?

• לטורים נוספים של אושי שהם-קראוס
• פרידריך פון האייק - השוק החופשי שולט בזכות בורות
  

שאלות יפות. אבל, שימו לב, בעצם דילגתי על השאלה הכי חשובה; האם צריך לתכנן? או, עד כמה בכלל אפשר בכלל לתכנן עיר מהתחלה ועד הסוף? האם יש אדם או קבוצת אנשים שיצליחו לתכנן עיר שלמה מראש ולהתאים אותה לצרכים שלנו; בני האדם?

בטור הזה אני רוצה להזכיר את אבנעזר הווארד (האנגלי בן המאה ה-19), הסבא של עיירות הפיתוח בישראל ביחד עם מילה על האבא; האדריכל אריה שרון, וכל זה לכבודו של פרידריך פון האייק, מאבות השוק החופשי המערבי.

הבעיה: עוני, צפיפות ומחלות בעיר המודרנית

אנחנו מתחילים בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. אירופה וארצות הברית מלאות ערי תעשיה ומגורים משולבות ומבולגנות. בערים האלה ישנן שכונות עוני ענקיות. השכונות מטונפות וצפופות. לא נעים לבקר. ובודאי לא נעים לגור.

אבל מה אפשר לעשות? הרי האנשים זקוקים לפרנסה ולכן הם באים לגור ליד המפעלים הגדולים ובתי המלאכה הבינוניים.

אפשר לשפר את מצב המגורים? התשובה שנותן אבנעזר הווארד חיובית. כן, הוא אומר. נבנה סוג חדש של עיר. עיר שהיא לא סתם גיבוב. עיר מתוכננת. מהתחלה ועד הסוף. מקצה אל קצה.

את הערים האלה נמקם בעורף הכפרי, ליד כפרים שוממים ואבודים. ולשם נעביר עניים. יהיה להם טוב יותר. זו עיר העתיד.

כל עיר כזו תהיה קטנה מספיק אבל לא קטנה מדי. יהיה בה מקום למפעל או שניים, כדי לאפשר פרנסה לתושבים. נחלק את העיר מראש לאיזורי משנה; איזור מגורים, איזור תעשיה. נעשה מרכז מסחרי, מרכז תרבות, והנה, יש לנו יחידה מודרנית ומוצלחת לחיים טובים.

התוכנית, ככה אבנעזר הוורד האמין, צריכה להיות קשיחה ומחייבת. המתכנן צריך לחשוב על כל מה שיקרה בעתיד, לתכנן מראש וזהו. הנושא סגור. אין יותר שינויים. הנה איור שלקוח מהספר שלו "ערי הגנים של המחר".

את המודל הזה אימצו בהתלהבות בישראל החדשה. האדריכל אריה שרון, בוגר בית הספר האופנתי "באוהאוס" בדסאו ובברלין קיבל על עצמו לתכנן את המערך העירוני התיישבותי של ישראל החדשה. הוא יצר את מה שנקרא "תוכנית שרון". והיו לו כמה מטרות.

אחת; הוא רצה לחדש, לייצר משהו ייחודי, יפה וטוב. לייצר מקומות חדישים וטובים שבהם יחיו באושר. דבר שני; היתה לו שליטה מלאה על האדמה.

והוא רצה למנוע ריכוז של תושבים – במיוחד מגלי העליה הגדולים ממדינות ערב, להתמקם בצפיפות במרכז. המטרה הלאומית, ככה היא הוגדרה, היתה פיזור של האוכלוסיה לאורך איזורים שוממים. מסיבות של בטחון. מסיבות של בניה נכונה של המדינה החדשה.

והכיוון של הווארד אומץ. עיירות קטנות, אינטימיות שיעמדו בראש מרכזים עירוניים לכפרים ולמושבים בסביבה שלהן. תהיה שם סביבה ירוקה, מתנ"ס, מרכז מסחרי, שכונות מגורים ואיזור תעשיה. אז מה קרה? מה התקלקל?

גדול עלינו לתכנן

אני עוזב את עיירות הפיתוח ומגיע לגיבור של סדרת הטורים שלי; פרידריך פון האייק, אחד מהאבות המייסדים של התפישה הימנית בכלכלה; תפישת השוק החופשי.

זו תפישה שאנשי שמאל כלכלי של ימינו מאוד לא אוהבים ומכנים אותה בשם, שהפך כמעט לכינוי גנאי, "ניאו ליברליזם". אני מנצל את יציאתו לאור של הספר "חוקת החירות" של האייק (מרכז שלם, בתרגום אהרון אמיר ומבוא של ד"ר גל גרזון), כדי להראות את העקרונות שעמדו בבסיס המחשבה של האייק.

ובכן. האייק לא כותב על ערי פיתוח כמובן. אבל הוא לא היה מתפלא מהכשלון שלהן. אדם אחד, או אפילו כמה אנשים, לא יכולים לבנות ציוויליזציה. הם לא יכולים לבנות חברה. ככה הוא יגיד.

או בהתאם לדוגמה שלנו. אבנעזר הווארד היה מגלומן (בעל תחושת גדולה לא מציאותית), האייק היה אומר. אי אפשר לתכנן מראש עיר. לחשוב שגמרנו ולצאת לדרך. עיר היא דבר חי. גדול מדי. משתנה. עיר אמורה להתאים לצרכים המשתנים ולרצונות המשתנים של כל התושבים.

דמיינו עיר של עשרת אלפים איש. עיירונת. יש בה מליוני רצונות של אנשים ומליוני צרכים. מליוני שאיפות וחלומות. וכל אלה נמצאים בתנועה מתמדת. הם משתנים כל הזמן. ואחד משפיע על השני. ובהתאם לכך, גם העיר וגם המרקם החברתי שלה משתנים בהדרגה. הדגש הוא: פעולה ספונטנית והדרגה. הנה. פה נוספת חנות של גלידה חדשנית שמייצגת רצון להיות "כמו בחו"ל" ושם מוכרים בשר כמו ברוסיה. וכו' וכו'.

אין לנו, האייק יגיד, ידע מספיק כדי לבנות עיר מהתחלה ועד הסוף. אבל, אנחנו שואלים, לא נוכל ללמוד איך לעשות את זה? לא, אומר לנו האייק. זה לא סתם עניין של חוסר מידע. זה פשוט גדול מדי ומשתנה מדי ומורכב מדי מכדי שאפשר יהיה לתכנן. אנחנו פשוט צריכים לאפשר לשינויים להתרחש לאט. ככה האייק יגיד. בהדרגה.

.

יצא לכם לזרוק פעם אבן למים? ההשפעה מתרחבת והולכת. מעגל הגלים הקטנטנים הולך ומתרחב ובדרך הופך לעדין וקטן, עד שהוא נעלם. ככה גם אנחנו פועלים. הנסיון היומיומי; מקרי היומיום, מפעילים אותנו. אנחנו מגיבים. כל שינוי בתנאי הסביבה יחייב אותנו להשתנות. אני משנה גישה. השינוי שלי משפיע על האנשים או האירועים שקרובים אלי. גם הם משתנים. הם מתאימים את עצמם, אבל בעדינות. והם משפיעים הלאה. וההשפעה הולכת ומתמתנת. לאט לאט.

את זה צריך לקבל. ככה זה. כי אי אפשר להיות אבנעזר הווראד. אי אפשר לחשוב שנוכל לתכנן חיים של אנשים מראש ולתמיד. וכמובן, אי אפשר להיות מרקס, ואי אפשר לייצר מדינה מלאכותית ש"תתאים מראש לכל מה שבני אדם צריכים". כי המציאות משתנה. ואנחנו משתנים איתה.

ולכן, מה שאנחנו צריכים זה פשוט לייצר חברה שמכילה את השינוי הזה. חברה שיכולה להשתנות בהדרגה ובעדינות. חברה חופשית. כי רק מקום חופשי מתכנון נוקשה מראש, יאפשר שינויים כאלה לטובתנו ולטובת הצרכים שלנו.

והנה, כאן כבר מסתתרת גם התפישה של שוק חופשי. אין מקום, האייק יגיד לנו, לשוק כלכלי מתוכנן מראש, כמו שרצו אנשי ברית המועצות או כמו שרוצים אנשי הכלכלה המתוכננת, או אפילו אנשי מדינת הרווחה. תכנון של שוק כלכלי של מדינה שלמה הוא ענק. אנחנו לא יכולים עליו.

השוק הוא דבר שמשתנה בהדרגה. הוא מתאים את עצמו לצרכים שלנו בני האדם. זו הדרך, אם אנחנו לא רוצים להפוך את השוק שלנו לעיר פיתוח שקטנה על הצרכים של התושבים שלה ומגבילה אותם.

ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה, מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למינהל ובחוג לתקשורת במכללת ספיר. הנה רשימת ההרצאות המעודכנת שהוא מעביר לקבוצות ולחברות. ועוד דבר: אתם מוזמנים להאזין לתכנית הרדיו השבועית שלו, "קצה הקרחון על חברה וכלכלה", ביום רביעי לאחר חדשות 12 ברשת א' של קול ישראל. השבוע התארח שם הכדורגלן אמיר בן פורת...למעשה פרופסור אמיר בן פורת. סוציולוג המומחה לכדורגל וחולה על החומר .